הרופא הוזעק לחדר האפור והקר. בדק. רעד.
קבע מוות.
קבע מוות לגוף הקטן שלה.
והם עמדו שם, לאחר לילות של דאגה וחוסר שינה
לאחר ימים טרופים ומפחידים.
ועכשיו, הם התחילו להתפרק.
והיא כבר לא חייכה אליהם עם עינייה הטובות.
והם לא הבינו, מבעד לדמעות, איך זה קרה.
איך הקטנה הזאת,
נתנה ככה לטיפות דמה הכחולות לנטוף ממנה ולזרום החוצה מגופה.
ללא רחמים.
הם עמדו שם, חיוורים כמעט כמו פניה החדשות.
דמעות. אנשים. הלוויה. פרחים. והמון המון מילים.
אנשים שהספידו והתגעגעו ואהבו ונהיו חסרים.
השתוקקו אליה, סיפרו עליה,
מילים שהיו עטופות באהבה וגעגועים.
מילים שהעריכו אותה וסיפרו בגדולתה.
מילים שמצאו באישיות שלה כל כך הרבה דברים טובים.
מילים שאף פעם לא היה להם מקום, עד עכשיו.
מילים שלה נאמרו לה מעולם.
עפר. אבנים. משקפי שמש. חיבוקים. טישו.
ורק הוא, הרגיש שמשהו פה מעבר לכללים,
הוא חזר אחרי ההלוויה לחדר.
אותו חדר אפור וקר.
ואז הבין. את שהם לא ידעו..
על פיסת נייר
באותיות דם כחולות
היה רשום:
"השתוקקתי לשמוע מכם מילים טובות"
..
