כמעט שראיתי את המוות בעיניים.
חוויתי בהדמיה, באשליה את מה שעבר עליהם.
הלב נעצר דום והזמן עצר מלכת, והמכונית חלפה ונשארנו בחיים, האקדח הונף אך ללא הכדור, ההדק נדרך והיה מוכן ליריה רק שאז זה היה רק בהדמיה.
צעקנו לא הבנו את שהיה, תהינו מה ארע?
זה היה יום חופש שגרתי, לאחר טיול בכינרת עמדנו וטפסנו טרמפים לפתח חולף על פנינו רכב ובו שתי ערביות האחת מוציאה אקדח צעצוע מהחלון ומכוונת לכיווננו שמענו את קול ההדק והיריה כביכול והן המשיכו בנסיעה, וחברה שלי אומרת שאם זה רק היה אמיתי היא כבר לא הייתה איתי, ואולי זה היה בצחוק ולא נגמר ברצח אבל זה היה קרוב ולהגמר כמו מיכאל מרק שהלך לנצח.
ואז עולות במוחי מחשבות, והמון שאלות,
עליהם, עלי ועל כולם.
אז זה היה פיגוע רק עם צעצוע שיכל להיגמר אחרת..
פיגוע עם צעצוע שישאיר צלקת.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען