למשנה מה תמיד היא תמיד תדפוק אותיי

אוף מה זה בכוונה??

וכאילו מה?! 

אני בחיים לא אבין מה היא רוצה..

אומרים שלטובתי הא?

אז איך ה שזה אפעם לא מרגיש ככה?

וכשהיא מנצלת את החולשות שלי לפגוע בי...

זה גם לטובתי?

ברור מה!!

הרי יש לה רק כוונות טובות בראש ..

והיא תמידרוצה בטובתי גם נכון?

ככה אומרים..

שיגידו !! למי אכפת כבר??

לי נמאסס!! נמאס מככל המציאות השקרית הזאת!!

חלאסס תנו לי להיות מי שאני!!

ותעשו טובה

אל תנסו לעשות לי טוב

זה רק מצער אותי..

כל "טובה" שלכם 

גורמת לי כל פעם להיקרע מבכי מחדש

וככה ז ה

כל יום אני סוחבת את הרגשות האלה

ואז בלילה אני שוב מתפקרת 

מה יהיה איתי הא?!! 

כנראה הכל באשמתי

ובכלל באשמתי כל הרע הזה קרה

כנון?

אז מה לפני כל הטוב שניסת לתת לי 

לא בכיתי?

לא היה לי ימי עצובים כאלה??

ולמה תמיד אני זאת שצריכה להיות הרעה שמזיקה לעצמי כל הזמן?

אולי את מזיקה לי בעצמך עם כל הטוב הזה שאת נותנת לי?? 

ובכלל אני לא צריכה אותך

אז תשארי שם לשבת בצד

ותעשי טובה..

את הטוב שלך תשאירי לעמצך

כי לי נמאס כברר

מזה נמאס את שואלת??

חבלל

כי לך כנראה  לא אתן תשובה..

כבר את לא אותה אחת שאצלה אני אפרוק ממש לא..

וזהו שיהיה לך חיים מאושרים וטובים

בלי קשר אליי אוקיי??

אני אחייה על גלקסיה משלי שם הכל יהיה טוב יותר..

לפחות בלי ההתערבויות שלךך

אזז...

בהצלחה

ואני כנראה ישאר לבכות

כי זה כבר לא פצע.. זה צלקת

וההבדל בינהם הוא שפצע יכול לעבור צלקת.. למשנה מה תמשיך לכאוב לי לתמיד

ואת יודעת מה?? כנראה אני אמשיך להסתובב ברחוב אם אותו חיוך מזוייף וישאר הילדה ה"שמחה" שכולם מכירים... או לפחות ככה הם חושבים שהם מכירים

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?