<>לפעמים מילים צורחות, במיוחד אם כתוב בהם אשמה וייסורי מצפון, ולפעמים גם חרטה מסותרת.

<>העייפות מקהה את הרגש, הכל פשוט יותר,
או שהיא מחדדת אותו, והכל מסובך יותר.

<>אניכולה לקוות ולהתפלל גם על אנשים שאני לא צכה לעשות אתזה, בשבילם.

<>למסקן ושאר ירקות לאורך כל היום עוזר לחלק את היום לפלחים כמו של תפוז, קצת חמצמצים, קצת מתוקים, לפעמים צריך לקלף אותם.

<>לפעמים הצורך להרפות הוא לא מהצד של מי שמרפה אלא של מי שמרפים ממנו

<>גם הימים הארוכים ביותר נגמרים,

<>אחרי הבכי מגיעה החרטה האמיתית,

<>לפעמים הצ'ופר ששומרים לסוף רק מאכזב, אז עדיף להתחיל איתו ככה לפחות לא מפתחים ככ הרבה ציפיות,

<>ישלי דברים שאני מאוד טובה בהם,
כמו למשל לשרוף גשרים,

<>לפעמים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם, רק בעמקי הלב. ואז כבר מאוחר.

<>אני באמת לומבינה מה היא חושבת, המח שלה כאילו נעול.

<>גם אם משו בי, הוא יכול להיות שייך למישהו אחר

<>אן, אני אוהבת את הספרים האלו, הכל בהם,

<>ישלי מחשבה קטנטנה כמו אפונה ואהובה כמו קרמבו מוקה, אבל אינלי את מי לשתף ככה שזה כמו אפונה מעוכה וקרמבו וניל.

<>היא עושה הרבה רעש, אבל היא אהובה, אז הרעש שהיא יוצרת הוא מנגינה נעימה,

<>אין כזה דבר להגמר, תמיד ישאר גץ שאפשר יהיה להפיח בו חיים,

<>הידיעה לא תמיד מרפאה את הכאב,

<>אני מתגעגעת אליך, כן, עדין, למרות שניסיתי שלא,
השכל שלי לא הצד החזק פה, הלב כן.

<>זה שאין איך להתנצל וגם לא בדיוק על מה,גורם להרגשה של כלא.

אבל עדין, סליחה שהיא אמרה לך אתזה...
סליחה שבכלל גרמתי לך להיות כזו בככ הרבה דברים