ואיך שבזמן האחרון אני בורחת
מסתגרת מכל העולם
מסננת
אנשים, מילים.
חוסר קשר.
ונהיה לי ריק
ואולי התרגלתי לכאב הזה
מאכילה את החלל שבתוכי
בתופעות של החופש.
מצחיק שככה כולם קוראים לחודשיים האלה.
הרי תמיד הייתי חיית לילה
ומעולם לא ביקשתי אישור לזה.
חופש.
עאלק.
הלוואי שהיו לנו עוד כמה רגעים
בחושך ההוא
העיניים שלך שידרו
שהפעם לא רצית שהיא תהיה שם
שהפעם תהיה לך רק דקה איתי.
דקה אחת.
לבד, ביחד.
חיים של חיפוש
ובעצם מה כבר אני אומרת
משו בי התעקש לשחרר
להפסיק לנסות להבין
את כל העולם
גם לא את עצמי.
ואני מסננת
בפלאפון, בלב.
זוגות עיניים ששואלות מה קרה לי
מנסות להבין ואז לפרש לכולם
שילכו לעזאזל.
עכשיו אני כבר לא אומרת להם
שזו תקופה של חיפוש
ושהיא תעבור
עכשיו אני פשוט מסננת.
פעם עוד היה לי מצפון על זה
היום, אני תוהה
אם חוץ מהפעימות הקבועות
משו בכלל מזיז לי את הלב.
פוףף.
קיבלתי שתי שניות של אושר
שם, בחושך ההוא
הלוואי שזה היה טייק אוואי
ולא רק על המקום.
לוקחת עט ודף
מדמיינת דברים לא אפשריים
מדמיינת את עצמי כותבת
מדמיינת שאני מצליחה להבין
מה עובר עליי.
