הלידה הזאת הייתה אפופת השגחה וניסים מההתחלה.. אז נתחיל:
לידה ראשונה שלי
ביום שלישי בבוקר אני מתחילה להרגיש מוזר.. קלקול קיבה, כאב ראש חזק.. אני נשכבת לנוח. ב12 בצהריים אני שוכבת שרועה על הספה עם המאוורר ממש מול הפנים כשמגיע הציר הראשון. לא נורא. כואב, מייד הבנתי שזה ציר, לא היה מקום לספק.. אבל ממש סביר ונמשך 15 שניות. אחרי כמה דקות אחד נוסף - 30 שניות. הבא היה 40 שניות ומשם זה רק נשאר / עלה.. התקשרתי לבעלי, אמרתי לו שהתחילו צירים אבל שלא יבוא עדיין.. זה בקטנה ואני מסתדרת לבד.
חברה טובה אמרה לי שכשמתחילים הצירים כל עוד זה אפשרי הכי כדאי פשוט ללכת לישון. בעיקר כשמדובר בלידה ראשונה וזה יכול לקחת שבוע עד שבאמת תתפתח לידה ( מה שקרה לה...) אז אני נשכבת במיטה וישנה בין ציר לציר.. אני לא מתזמנת אז לא יודעת מה הייתה הצפיפות, אבל הכאבים היו רציניים מאוד. מאוד מאוד. בזמן הצירים (שהיו גם ארוכים - דקה ומעלה כל אחד) התפתלתי על המיטה ממש אבל ברגע שנגמר שקעתי חזרה לתוך אי הכרה.. ככה העברתי עוד כמה שעות, עד סביבות השעה שש שבעלי חזר מהישיבה. עד אז הצירים היו כואבים מאוווד, סדירים וארוכים, ופתאום כשהגיע הם התקצרו, נחלשו והתרווחו.. זה היה מבאס כי בראש שלי לידה ראשונה היא ארוכה מאוד מאוד. אז אם זה המצב של הצירים כנראה אני רק אלד תוך איזה שבועיים.. הכנו ארוחת ערב מפנקת עם סלט בולגרית ופסטה ברוטב מוקרם עם פטריות, אחרי שאכלנו התקדמנו עם האריזה של הדירה לארגזים (עוברים דירה), ותוך כדי זה הצירים מתחילים להתארך ולכאוב יותר ויותר. בעלי מתזמן אותם כל הזמן באפליקציה, ואנחנו ממשיכים לעשות דברים.. העוצמה של הצירים מתגברת ובין לבין אני מוצאת את עצמי יורדת לתנוחות כפופות ותנוחות כריעה על הרצפה ובעלי מעסה לי את הגב. שיתוף פעולה אידיאלי באיזשהוא שלב אני כבר מתעייפת ומפסיקה לארוז, בעלי שואל אותי מתי בערך נראה לי שנצא לבית חולים ואני אומרת לו שכנראה נצא רק מחר בערב כי זה לידה ראשונה וכו ואני מתמודדת סבבה.. איך חייתי בסרט.
השעה כבר סביבות 11 - 12, אני נשכבת על הספה לשנת לילה (רק היא נוחה לי בשלב הזה של ההריון) ובעלי פורש מזרון ושמיכות למרגלות הספה. אני מנסה להירדם וכל פעם שתוקף אותי ציר בעלי במהירות עוזר לי להזדקף, אני יורדת מהספה וכורעת או רוכנת קדימה על הברכיים על הרצפה ובעלי מעסה לי את הגב התחתון. הצירים ממש ממש כואבים. אני מנסה להשתמש בטנס אבל מייד מפסיקה. לא מספיק שאני סובלת מצירים אני גם צריכה שיחשמלו אותי בדרך?!
קשה לי להתמודד, הטריקים של קודם לא עוזרים.. בזמן ציר אני מעדיפה לרכון קדימה על שולחן ולדחוף לאט את האגן לכיוון הרצפה כאילו לסחוט את התינוקת החוצה.. זה עוזר. באמצע הציר אני כבר לא מסוגלת וצועקת לבעלי שיגיד לי כמה שניות כבר עברו, עוד כמה זמן נגמר.. כבר קשה. יש ציר כל שתיים וחצי - שלוש דקות. הם כואבים מאוד מאוד מאוד מאוד. ואז אני הולכת לשירותים - ויש דם. נאסרנו. בנקודה הזאת אנחנו מחליטים ללכת לבית החולים.
עולים על הרכב ונוסעים לעין כרם.. בנסיעה הצירים קצת מתרחקים, כל שלוש - ארבע דקות.. כואב מאוד.. בצירים אני משחררת ממני קצת את החגורה ומנסה לרכון קדימה עד כמה שאני יכולה. מגיעים לבית חולים ומתחילים ללכת.. כמה דקות של הליכה עד שמגיעים למקום. אני נכנסת ומייד מבקשת אפידורל. מחברים אותי למוניטור ולנוזלים, אני מעבירה את הצירים בישיבה על המיטה.. עברתי לדרך התמודדות אחרת. פשוט נשימות עמוקות ששואפת דרך האף ונושפת דרך הפה.. ואני סופרת, יודעת שצריך שמונה נשימות כדי לעבור את שיא הכאב ועוד שתיים עד שנגמר.. מסיימת את המוניטור
לידה ראשונה שלי
ביום שלישי בבוקר אני מתחילה להרגיש מוזר.. קלקול קיבה, כאב ראש חזק.. אני נשכבת לנוח. ב12 בצהריים אני שוכבת שרועה על הספה עם המאוורר ממש מול הפנים כשמגיע הציר הראשון. לא נורא. כואב, מייד הבנתי שזה ציר, לא היה מקום לספק.. אבל ממש סביר ונמשך 15 שניות. אחרי כמה דקות אחד נוסף - 30 שניות. הבא היה 40 שניות ומשם זה רק נשאר / עלה.. התקשרתי לבעלי, אמרתי לו שהתחילו צירים אבל שלא יבוא עדיין.. זה בקטנה ואני מסתדרת לבד.
חברה טובה אמרה לי שכשמתחילים הצירים כל עוד זה אפשרי הכי כדאי פשוט ללכת לישון. בעיקר כשמדובר בלידה ראשונה וזה יכול לקחת שבוע עד שבאמת תתפתח לידה ( מה שקרה לה...) אז אני נשכבת במיטה וישנה בין ציר לציר.. אני לא מתזמנת אז לא יודעת מה הייתה הצפיפות, אבל הכאבים היו רציניים מאוד. מאוד מאוד. בזמן הצירים (שהיו גם ארוכים - דקה ומעלה כל אחד) התפתלתי על המיטה ממש אבל ברגע שנגמר שקעתי חזרה לתוך אי הכרה.. ככה העברתי עוד כמה שעות, עד סביבות השעה שש שבעלי חזר מהישיבה. עד אז הצירים היו כואבים מאוווד, סדירים וארוכים, ופתאום כשהגיע הם התקצרו, נחלשו והתרווחו.. זה היה מבאס כי בראש שלי לידה ראשונה היא ארוכה מאוד מאוד. אז אם זה המצב של הצירים כנראה אני רק אלד תוך איזה שבועיים.. הכנו ארוחת ערב מפנקת עם סלט בולגרית ופסטה ברוטב מוקרם עם פטריות, אחרי שאכלנו התקדמנו עם האריזה של הדירה לארגזים (עוברים דירה), ותוך כדי זה הצירים מתחילים להתארך ולכאוב יותר ויותר. בעלי מתזמן אותם כל הזמן באפליקציה, ואנחנו ממשיכים לעשות דברים.. העוצמה של הצירים מתגברת ובין לבין אני מוצאת את עצמי יורדת לתנוחות כפופות ותנוחות כריעה על הרצפה ובעלי מעסה לי את הגב. שיתוף פעולה אידיאלי
באיזשהוא שלב אני כבר מתעייפת ומפסיקה לארוז, בעלי שואל אותי מתי בערך נראה לי שנצא לבית חולים ואני אומרת לו שכנראה נצא רק מחר בערב כי זה לידה ראשונה וכו ואני מתמודדת סבבה.. איך חייתי בסרט.השעה כבר סביבות 11 - 12, אני נשכבת על הספה לשנת לילה (רק היא נוחה לי בשלב הזה של ההריון) ובעלי פורש מזרון ושמיכות למרגלות הספה. אני מנסה להירדם וכל פעם שתוקף אותי ציר בעלי במהירות עוזר לי להזדקף, אני יורדת מהספה וכורעת או רוכנת קדימה על הברכיים על הרצפה ובעלי מעסה לי את הגב התחתון. הצירים ממש ממש כואבים. אני מנסה להשתמש בטנס אבל מייד מפסיקה. לא מספיק שאני סובלת מצירים אני גם צריכה שיחשמלו אותי בדרך?!
קשה לי להתמודד, הטריקים של קודם לא עוזרים.. בזמן ציר אני מעדיפה לרכון קדימה על שולחן ולדחוף לאט את האגן לכיוון הרצפה כאילו לסחוט את התינוקת החוצה.. זה עוזר. באמצע הציר אני כבר לא מסוגלת וצועקת לבעלי שיגיד לי כמה שניות כבר עברו, עוד כמה זמן נגמר.. כבר קשה. יש ציר כל שתיים וחצי - שלוש דקות. הם כואבים מאוד מאוד מאוד מאוד. ואז אני הולכת לשירותים - ויש דם. נאסרנו. בנקודה הזאת אנחנו מחליטים ללכת לבית החולים.
עולים על הרכב ונוסעים לעין כרם.. בנסיעה הצירים קצת מתרחקים, כל שלוש - ארבע דקות.. כואב מאוד.. בצירים אני משחררת ממני קצת את החגורה ומנסה לרכון קדימה עד כמה שאני יכולה. מגיעים לבית חולים ומתחילים ללכת.. כמה דקות של הליכה עד שמגיעים למקום. אני נכנסת ומייד מבקשת אפידורל. מחברים אותי למוניטור ולנוזלים, אני מעבירה את הצירים בישיבה על המיטה.. עברתי לדרך התמודדות אחרת. פשוט נשימות עמוקות ששואפת דרך האף ונושפת דרך הפה.. ואני סופרת, יודעת שצריך שמונה נשימות כדי לעבור את שיא הכאב ועוד שתיים עד שנגמר.. מסיימת את המוניטור
הרסת אותי! גם אני מחכה....
