מעולם לא הלכתי נגד באופן דרסטי
אף פעם לא העזתי לחצות את הקווים האדומים לגמרי.
כשהרצון למרוד בער בי
הייתי אולי רק מתקרבת
אם זה שרף ממש והיה מוגזם
אז גם טיפה נוגעת,
מנסה להרגיש ולחוש
את טעם האסור.
את הטעם המר והמתוק
את ההרגשה שהוא מביא איתו
את הפורקן הכואב הזה.
אך מעולם לא חציתי אותם
לא כלפי חוץ
ולא כשזה קשור גם לאחרים.
מה שלומי? אה, אני בסדר.. כן.. בטוח.. לא.. לא קרה לי כלום.. מה שלומך? כן כן באמת שאני בסדר.. אבל מה איתך? מעולה? איזה יופי. מה? אה, שמחה.. כן.. זה חשוב.. כמה טוב לשמוע..
שיחות שכאלה.
ככה תמיד.
לא משנה מה קורה בפנים,
אני בסדר. לא קרה לי כלום, כן, בטוח.
וגם אם תעזבו אותי זה יהיה נחמד.
מאוד יפה איך שאתם מתעניינים
פתאום כולם פה מאסטרים לענייני נפשות
אוזן קשבת, לב מבין.
עאלק.
רדו ממני, הדאגה שלכם רק מעיקה
רק גורמת לי לשקר לכם שהכל בסדר
לשקר מפני השלום
אחרת תהיה פה מלחמת עולם.
ועם כל תשובה כזאת שיוצאת לי מהפה
עוד מירמור מכווץ לי את הלב
כל פעם כיווץ יותר חזק, יותר כואב.
כעס, קושי, הסתגרות.
עדיין לא רחמים עצמיים.
ואני לא מגיבה ככה סתם.
אתם פשוט באמת לא תבינו.
מה? לדבר? לשתף? כן.. ניסיתי כבר.. בסדר.. פחות אהבתי.. חשוב? בטח.. את צודקת.. כן.. מאמינה בזה.. ברור.. אחרים יבינו.. זה בריא לחלוק את הרגשות.. נכון.. ברור שאני גם חושבת ככה..
חושבת. ומבינה.
יש לי כל כך הרבה ניסיון ושנות ותק בעניין
שגם כשהגלים של הכאב מכים בי
ובאים זה אחר זה
מפתיעים, מכאיבים,
משאירים אותי מדממת
ומובסת באיזו פינה נשכחת,
גם אז אני לא נכנעת.
אני יודעת שאוזן שומעת לא בהכרח מקשיבה.
שהנהון של הזדהות הוא לא בהכרח הבנה.
שכשהלב חשוף
זה יותר הזמנה לפגיעה
מאשר שחרור.
בטח. זה בדוק.
איך אומרים? מניסיון..
אצלי הוא גם כואב..
אז אני לא פורצת את הגבולות.
לא הופכת עולמות
ולא חוצה גדרות וקווים אדומים.
אבל יש בי כאב
שדורש את שלו
ואוכל אותי מבפנים.
בלי שיהיו בי הכוחות להתמודד מולו.
הוא קצת כמו בטטה
שולח את זרועותיו לכל עבר
כשהוא מתפתח.
כאב כזה
עמום
שגדל בתוכי.
אז אם שאלתם-
כן, אצלי הכל בסדר.. ברור.. בטח שאני בטוחה.. הכל טוב.. כן כן.. איך אתם? יופי, כמה טוב לשמוע.