כי פשוט הרבה פעמים לא טוב לי. פשוט לא...

ורק אל תגידו שאני לא בסדר כל הזמן כי זה ממש לא נכון!! אני משתדלת אבל אני רוצה יהיה יותר טוב גם מצידם.. ואני מרגישה שזה פשוט לא הולך... כמה שאני מנסה זה נתקע כי קולטים לא טוב.. או שאני רוצה זמן לעצמי אבל אני לא יכולה לבקש כדי שזה לא יהיה חוצפה.. קיצר.. הבנתם?

@תן חיוךךך זה תגובה גם לך..

הרבה מעבר... אני לא יודעת איך להסביר ממש...

לפעמים ממש ממש ממש א טוב לי מרוב שלא מבינים כלום ומרוב שהכל כל כך כזה.. לא יודעת להסביר.. קיצר...

רואים שחוצפה זה לא תנועת נפש שלך, זה צורת התנסחות שיוצאת לך בטעות

אם זה היה חברה שלך- מה היית אומרת לה?

צורת הנתסחות נעימה ומכבדת

עכשיו תוסיפי לזה- אילו יכולת לומר להורים בכל דרך והם היו מבינים- מה היית אומרת להם?

ועכשיו החלק הקשה- ממה שאת מכירה את ההורים שלך- איזה צורת ניסוח באוזניהם היא חוצפה וכדאי להימנע ממנה? מה אצלם נחשב צורת דיבור מנומסת , לא משנה מה תוכן הבקשה? 

מכיר מקרוב

לדבר עם ההורים מניסיון שלי לא עובד

להיות נחמד לאחים ולנסות לגשר בין סכסוכים שנוצרים בעקבות הלחץ

זה ממש משחרר אותו[את הלחץ]

מניסיון

אתה רק צאריך לראות איך הם מתנפלים עלי כשאני מגיעה אחרי שעתיים שיצאתי

זה..זה תקלים עם ההורים... וז בעיה ממש!

וכן. בהחלט יש לחץ בבית. אמא לא במיטבה (והמבין מבין...) אבל סך הכל בסדר...

בס"ד

מכירה את המצב, חוויתי אותו גם. 

אם לומר את האמת, לפעמים צריך לדעת פשוט לוותר ולנסות להשקיע במה שמצליח- הקשר עם האחים וכאלה.

בע"ה, אם תהיי את החזקה בבית, תדעי להבליג ולשתוק, נטו לכבד בלי לבקש שישתנו, יכול להיות שהמצב עם אמא ירגע וממילא גם את תחושי מעודדת יותר. 

במילים אחרות, אם טוב לך עם אחייך, מצויין, ממליצה לך לשאוב משם את השמחה והסיפוק וכרגע לא לצפות לכך מההורים. בע"ה כשיהיו יותר פנויים ישמחו להעניק לך את זה מעצמם.

ב"הצלחה מותק!

אני חושב שהדבר שיכול לעזור במציאות הזו, אם אני מבין נכון את המצב. זה מצד אחד מול ההורים ומה שהם אומרים לנסות לשתוק. למרות שאת יודעת שאת צודקת והיית בסדר לגמרי אבל זה לא יעזור אם תגידי את זה כי עדיין את תישארי מבחינתם הלא בסדר. ומצד שני מבחינת עצמך תעשי מה שתראי לנכון וטוב לעשות, אבל העיקר שאל תשכחי שאת בסדר ועושה טוב את לא צריכה לקחת את מה שההורים אומרים במקרים האלה אלא להאמין במי שאת. 

 אני חייב לציין שזו תקופה שתחלוף בע"ה רק עד אז תשתדלי לאזור כוחות. ואח"כ בע"ה זה יעבור והכל יהיה טוב. בהצלחה רבה.  

בין כל יישום התגובות האחרונות שנאמרו פה, להתרכז באחים וכו'זה נכון ממש.

רק בנוסף לא לשכוח כל הזמן ולזכור שבסוף ההורים שלנו הכי רוצים בעולם שיהיה לנו טוב!

אלא שהם גם בנ"א, ולפעמים יש להם קשיים בעצמם ותקופות קשות...

אל תשכחי שבאמת באמת גם אם לא רואים זאת,, הם רוצים בטובתך!!

הקטע הכי מעצבן זה שכל היום אני סבבה לגמרי מבחינת מה שהם רוצים.. עוזרת, עושה והכל.. וכשאני בערב רוצה משוקצת לעצמי בשקט ולא עזרתי רגע - את לא בסדר!! וזה ממשיך... זה ממש ממש לא נעים!!

ואמ.. מי שהציעו כאן לדבר עם אחים שלי.. אממ.. הגדולים לא בא בחשבון.. והקטנים הם קטנים

למרות שמה שכתבת כאן ניסיתי.. אבל אחשוב על זה. שוב. ותודה גם על השיתוףף!!

אם לא לדבר איתם פיזית,

תכתבי להם.

כן, אולי זה ישמע פלצני או מגוחך

אבל לדעתי זו הדרך המעולה להביע את רגשותייך בלי לפחד מהתגובות.

פשוט מכתב מלב אל לב.

שתפי אותם בצורה הכי ברורה מה עובר עליך, מה את מרגישה.

שיהיה לך אומץ, שימי את זה על שידה בחדר שלהם.

בטוחה שהתגובה שלהם תהיה רכה ומכילה יותר.

אגב, עצם זה שתשבי ותפרקי בכתב את מה שעובר עליך, זה יקל עליך.

את גם יודעת שאני אוהבת את הגישה של "הכל בראש".

שאת תחליטי עם עצמך שויהי מה, אבל את

את נשארת חזקה. לא מתעצבנת.

(אני לא אגיד לך לא לשים פס עליהם, כי הם אבאמא אבל את יודעת למה אני מתכוונת)

להחליט שאם קורה משהו,

אז ישר להתעלות מזה. לראות מה הטוב שאפשר להפיק מהמקרה.

לשתף. (יש לך כמה אנשים ב"ה שאת יכולה לשתף אותם) ויחד לראות מה ניתן לעשות.

תחליטי שאת נהנת מהמצב הקיים,

להחליק, להבליג.

ואולי כן לאזור אומץ ולפתוח איתם שיחה פתוחה ומשחררת.

מניסיון, זה טוב.

אני איתך.

בהצלחה.

אבל השאלה איך מוציאים אותו לפועל... כי ברגע שאני יודעת שהם הולכים לקרוא את זה, הסיכויים שאני אצליח להוציא באמת, נורא קטנים..  אולי ננסה לכתוב כזה באופן כללי ובאמת כשיהיה אומץ אז אני אשים להם בחדר... (כבר עברתי פעמיים פדחניות כאלה... פדחניות בטירוףף!!! זה לא היה הכי נחמד אבל עברתי...)

ולהחליק, משתדלת...

וני אגיד לך מה הכי מעצבן?

שכשרוצים לדבר אי אפשר.. כאיל.. טכנית או מכל הסיבות בעולם יש הרבה סיכויים שזה לא ממש יקרה. בטוח לא שיחה כזאת שקובעים מראש... והם יודעים את זה שאני לא אוהבת את הקטע הזה שרק כשקורה משהו או יש פיצוץ או לוידעת מה, רק אז מדברים.

האמת, אבא שלי איתי בדעה הזאת והוא גם חושב שזה לא טוב ושצריך למצוא זמן, אבל מכל מיני סיבות זה עדיין לא קורה..

ותוסיפי להכל שאמא לא ממש מרגישה טוב... קיצר.. זה לא מוסיף..

ותודה מותק!

ותודה רבה לכל מי שמגיבים לי פה.

קודם נחמד לדעת שזה לא בעיה בלעדית שלי.. ומה שאתם כותבים נותן לי גם נקודות למחשבה.. אז תודה!!!

הורים של בנות בגיל העשרה בבקשה תבינו .עד שהם מתבגרות יותר כל יום זה סיפור חדש. צריך סבלנות משני הצדדים. לכם הבנות ,גם אתם תהינה הורים ואז הכל יהיה ברור יותר ןלכן גם מצדיכם אתן נקראות לסבלנות.דברים משתנים מיום ליום .יום אחד אתן תהינה החברות הכי קרובות לאמא שלכן. סבלנות בקפסוליות ענקיות.

אני חושבת שפשוט זו תקופה כזו שלא ככ מסתדרים עם ההורים....

אני בכל אופן פשוט למדתי עם הזמן שצריך להיות איתם הרבה יותר סבלניים ולא להתעצבן מכל דבר...

צריך לדעת לקבל את דעתם ובסוף גם הם יקבלו את דעתך...

לאט לאט ובעז"ה!!!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....