לשבת על כיסא ליד שולחן קטן
כשהמחברת הסגולה שלי פתוחה
(באחד העמודים הבודדים שנותרו)
ולכתוב.
אבל לא סתם לכתוב.
להצליח לשחרר את כל הרעיונות שמתערבלים לי בבטן
ואז לשכתב
ולשכתב
ולשכתב,
ומה שיצא בסוף זה ספר
שמורכב משירים, מקטעים קצרים
ואפילו רק ממשפטים בודדים בעמודים שלמים
שכל מילה בהם חדה כתער
בעלת משמעות
כאלה שמשאירים אותך פעור פה
משתוקק לעוד.
הו, הלוואי.
הלוואי.