עמונה היא מאחז ברמת-חצור, שלוחה של הר בעל חצור, על פסגה גבוהה ושלטת, בגובה 940 מטר מעל פני הים, כקילומטר ממזרח לעפרה, המשתייכת למועצה אזורית מטה בנימין^[1]. מקור השם ביישוב "כפר העמונה" הנזכר בתנ"ך בספר יהושע, כחלק מרשימת יישובים, בצמוד לעפרה המקראית בנחלת שבט בנימין^[2]. מיקומה של עפרה המקראית חופף למיקומו, כיום, של הכפר א-טייבה הסמוך. מן המאחז תצפיתלירושלים, לים המלח, לעבר הירדן ולהרודיון שבמדבר יהודה.

בפברואר 2006 נהרסו תשעה מבני קבע לא חוקיים בעמונה, לאחר שכוחות משטרה פינו אלפי מפגינים שהתבצרו במקום.

נכון לתחילת 2015 ביישוב כחמישים משפחות הגרות בקרוואנים^[3], והוא המאחז הגדול ביותר ביהודה ושומרון^[4].

הקמת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמות עמונה רשומות בטאבו על שם תושבי הכפר סילוואד.^[5]

המאחז הוקם בשנת 1995, תחילה כאתר ארכאולוגי ואתר מכלי מים של "מקורות"^[6][7], ובנובמבר 1996 הוצבו במקום שלושה קרוואנים, בהנחיית ראש המועצה האזורית, פנחס ולרשטיין. ולרשטיין בחר את המקום הזה, עקב מיקומו השולט על עפרה. גם שר הביטחון, יצחק מרדכי, ייחס לעמונה חשיבות אסטרטגית^[8]. ב1997 התיישבו במקום צעירים מבני היישוב עפרה. עם הזמן הצטרפו ליישוב משפחות, ולקראת סוף שנת 2005 היו בעמונה כ-30 משפחות על שטח של כ-400 דונם.

משרדי הממשלה השקיעו בפיתוח המאחז כספים רבים, כך למשל משרד השיכון חתם על חוזים עם קבלנים לפיתוח היישוב בשווי של כ-2 מיליון ש"ח, בין השאר להקמת תשתיות לבתי קבע^[9], מימן את רכישתם של חמישה קרוואנים שהוצבו במקום ב2004 בעלות של כ-275 אלף ש"ח^[10], חברת החשמל חיברה את המאחז לרשת החשמל הארצית לאחר שהתקבל אישורו של קמ"ט חשמל במנהל האזרחי^[11]. לטענת תושבי המקום, בשנת 2001 עודד ראש הממשלה אריאל שרון את התושבים להתחיל בבניית בתי קבע במקום, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי, ביקר במקום ב-2002 על מנת לבחון אפשרויות ודרכים לסיוע ליישוב^[7].

בדו"ח המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון, עמונה הוגדרה מאחז בלתי מורשה, ולכן גם לא חוקי, מכיוון שהוקמה בלא החלטת ממשלה, ללא תכנון כדין, ללא שנקבע תחום שיפוט בצו מפקד האיזור, והיא נבנתה על קרקעות שהיו בבעלות פרטית שלפלסטינים בניגוד לקביעת בג"ץ מ-1979 שישובים ישראלים מעבר לקו הירוק יוקמו רק על אדמות מדינה. בנוסף, ללא מסמכי רכישה כדין, הקמת ישוב על אדמות פרטיות של פלסטינים, נחשבת גזל ופגיעה בזכות הקניין של הבעלים.^[12]

התפתחות ואופי הישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת ספר תורה בבית הכנסת ביישוב, תשע"ה

עמונה מכיוון מזרח, ועפרה הסמוכה לה

הישוב נבנה בשיטת בניה אקולוגית, על בסיס עקרון "התאמת האדם לנוף". בהתאם לכך היישוב תוכנן ונבנה תוך שילוב מרבי במרקם השטח הקיים, הקשבה ושימת לב למרקם פני השטח, וניצול חכם של המשאבים במקום.^[14]

בספטמבר 1998 העביר משרד השיכון 300 אלף ש"ח, לסלילת כביש גישה לאתר הארכאולוגי בעמונה^[8].

בי"ט בשבט ה'תשס"ג, (21 בינואר 2003) נערך טקס חנוכת המקווה של היישוב. באירוע השתתף הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו^[7].

בפברואר 2006 נהרסו תשעה מבני קבע לא חוקיים בעמונה, לאחר שכוחות משטרה פינו באלימות אלפי מפגינים שהתבצרו במקום, בשונה מהפינוי בתכנית ההתנתקות זמן קצר קודם לכן.^[15] לפי טענת אריה אלדד, פינוי הבתים בעמונה היתה אמורה להוות פתיח לתכנית ההתכנסות של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, למהלך חד צדדי (או בהסכמה) של נסיגה כוללת מיהודה ושומרון, ופינוי תושביה היהודים.^[16] בעקבות הפינוי אולמרט עצמו טען ששימוש המשטרה היה בכח סביר, ושהמפגינים היו האלימים, כשזרקו לבנים על השוטרים.^[17]

בסוכות תשס"ח, ספטמבר 2007, הוקם מרכז מבקרים בעמונה ביוזמת צעירים מהיישוב עפרה. המרכז כולל מגדל תצפית, שלטי הדרכה וחזיון אורקולי^[18]. בנוסף מוצגת במרכז תערוכה המנציחה את המאבק בעמונה בפברואר 2006. בתחילת 2015נערך ביישוב מעמד הכנסת ספר תורה לבית הכנסת המקומי^[19]

בשנים האחרונות מתפתחת בעמונה פעילות חקלאית ענפה. ניטעו בה כרמי זיתים, כרם ענבים ומטע גודגדנים. בין שאר תחומי התעסוקה במקום: דיר כבשים, אומנות בברזל, בנייה בעץ, חברת הפקה והוצאה לאור. אוכלוסיית היישוב הטרוגנית, וכוללת סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, אברכים, חקלאים ואמנים.

מוסדות היישוב כוללים בית כנסת, מקווה, מעון, גן ילדים, משחקייה לילדים וגני שעשועים. עפרה הסמוכה מספקת לתושבי עמונה בתי ספר, מרכז מסחרי, קופת חולים ושירותי דואר.

בנובמבר 2008 עתרו פלסטינים לבג"ץ בדרישה לפינוי המאחז.^[20] בדצמבר 2014, במענה לעתירה, הורה בג"ץ למדינה לפנות את המאחז תוך שנתיים.^[21] יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין ושרים בקרו בחריפות את הוראת בג"ץ^[22]

בתחילת שנת 2016, וביתר שאת לקראת חודש סיוון, נערכו תומכי הישוב עמונה למאבק ציבורי פוליטי כשטענתם היא שמערכת הביטחון כפופה לממשלה, והיא זו שיכולה להחליט בסופו של דבר על דרך למנוע את הריסת הישוב. הוגשה עצומה ונערכה הפגנה מול הכנסת, והוחל במסע תעמולה לפיו פירוק עמונה הינו למעשה תחילת פירוק ההתיישבות בכל יהודה ושומרון. במאי 2016 התפטרותו של משה יעלון מתפקיד שר הביטחון וכניסתו של אביגדור ליברמן לתפקיד, חיזקה את תקוות המתנחלים שהיישוב לא יהרס.

הריסת הבתים בעמונה - 2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההליך המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 ביולי 2000 גילו פקחי בנייה של משרד השיכון עבודות להכשרת הקרקע לצורך בניית קבע על ידי חברת אמנה, והוצא צו הפסקת עבודה, שבעקבותיו העבודות נפסקו למשך ארבע שנים^[24].

בשנת 2004 נערכו מספר דיונים משפטיים בעניין עמונה. ב-18 באפריל ארגון 'יש דין' גילה כי העבודות חודשו, ושוב הוצאו צווים להפסקת עבודה^[25], אך למרות זאת העבודות נמשכו כסדרן. לטענת שלום עכשיו, תחילת בניית מבני הקבע בעמונה היא תולדה של הסכמות שבשתיקה בין הממשלה והמתיישבים, שנוצרו במהלך הסכם לפינוי שבוצע באותה תקופה למאחז סמוך בשם גינות אריה.

בדיון, מה-10 ביוני, טענה המועצה כי הקרקע בבעלות יהודית, וכי נחוצים לה 30 יום לשם סיום הליך רכישת הקרקע ורישומה בטאבו. בעקבות זאת ניתנה ארכה נוספת וב-18 באוקטובר הוצאו צווים סופיים להפסקת העבודות ולהריסת המבנים, לאחר שלא הוצגו שום עדויות על התקדמות הליך הרכישה. למחזיקים בשטח ניתנה ארכה של 30 יום כדי לבצע זאת בעצמם, אולם גם לאחריהם המבנים עדיין עמדו על תילם^[24].

בביקורים של רכז הפיקוח החל מתאריך ה-24 בינואר 2005 ושלושה שבועות לאחר מכן, הוא הבחין בהמשך העבודות. ב-15 במאי2005 הוחרמו כלי עבודה ששמשו לביצוע עבודות הבנייה. בעקבות המשך הבנייה ואי הריסת המבנים על ידי הבונים, החליטו הרשויות להרוס את המבנים בעצמם, אולם החליטו לדחות את הביצוע עד לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות, שנערכה בקיץ 2005^[24]. מנגד, בינתיים החל איכלוס הבתים בתושבים.

ב-3 ביולי 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי "שלום עכשיו", אשר דרשה את הריסת הבתים בנימוק שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים, וכי כבר הוצאו כנגד המבנים צווי הריסה^[26]. אנשי שלום עכשיו טענו מאוחר יותר שהתביעה נגד בניה על אדמות פלסטיניות תקיפה לגבי הישוב כולו והעתירה הוגשה רק ביחס לבתי הקבע, כיוון שהיחס אליהם בחוק היה ברור יותר, והסיכויים להצלחת העתירה היו גדולים יותר. מנגד, מועצת יש"ע ואנשי המאחז טענו כי אין תובע לבעלות על האדמות (בהסתמכם על הסכם הרכישה הבלתי פורמלי בתיווכו של אניס, כאמור), ועל כן אין בעיה בהקמת הבתים. ב-7 ביולי 2005 הוציא בית המשפט העליון צו ביניים למניעת אכלוס הבתים ויום לאחר מכן הוציא אלוף פיקוד מרכז צו בהתאם.^[27], בעקבות זאת יושבי הבתים התפנו מבתיהם ב-10 ביולי 2005, ופרקליטות המדינה התחייבה להרוס את הבתים, ובג"ץ מחק את העתירה.

בנובמבר 2005 הפרקליטות הציבה תאריך להריסת מבני הקבע, עד סוף חודש ינואר 2006^[28].

ב-3 בינואר 2006, תחילת החודש שעד סופו נועדו הבתים להריסה, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי אגודה שיתופית עמונה בע"מ ושלושה מתושבי היישוב, המבקשת לדחות את ביצוע ההריסה בתואנה כי לא צורפו כמשיבים לעתירה שהוגשה על ידי "שלום עכשיו". בעתירה נטען שוב כי הקרקע עליהם נבנו הבתים היא בבעלות תושבי עמונה, ולא בבעלות פרטית של פלסטינים, והוצא צו ביניים המונע את הריסת המבנים.

ב-29 בינואר 2006 יום טרם המועד להריסת הבתים, דחה בג"ץ את העתירה והסיר את צו הביניים, בשל היעדר הוכחות לקניית הקרקע על ידי תושבי המקום, היעדר היתר בנייה, וצו ההריסה שהוצא כנגד המבנים. בנוסף, תקף בג"ץ את ההכנות שכבר נעשו במקום למאבק בכוח כנגד הריסת הבתים.

"העותרים מבקשים לקיים את הפסוק: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך", לאמור אם תצלח דרכו בבג"ץ - מה טוב, ואילו אם לא תצלח דרכנו - נידרש לעוצם ידינו כי רב. לא כך ראוי שינהג אדם הפונה לבג"ץ"^[24].

לקראת העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שלפני העימות הציע חנן פורת, בשם מועצת יש"ע, שתוענק למתנחלים ארכה של שבוע להעתיק את הבתים ליישוב עפרה, ואם לא יצליחו, הם יהרסו אותם בעצמם. ההצעה הוגשה ליועץ המשפטי מני מזוז וקיבלה את הסכמת הגורמים הצבאיים. למרות זאת סירב ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להצעה. פורת פנה לשופט אליקים רובינשטיין, שנתן לו צו זמני המונע את כניסת כוחות המשטרה עד לדיון בעתירתו בבג"ץ. בשעה שמונה וחצי בבוקר החל הדיון בעתירה, ובסופו, בסביבות השעה עשר, דחו השופטים את העתירה.

תמונת אחד הבתים שנהרסו, שעות לפני העימות

ב-1 בפברואר 2006 הגיעו כששת אלפים שוטרים וחיילים בפיקודו של תנ"צ מאיר בוקובזה לעמונה, כדי להרוס את הבתים ולאבטח את המשימה. מולם התבצרו בבתים כשלושת אלפים פעילים, רובם בני נוער, שניסו ללא הצלחה למנוע את הרס הבתים^[29]. בתחילת השבוע שבו נהרסו הבתים החלו להתאסף במקום צעירים רבים, עד שביום שלישי התאספו במקום יותר משלושת אלפים איש^{[דרוש מקור]}. בין האנשים שנאספו בעמונה היו גם חברי הכנסת מסיעות הימין, פנחס ולרשטיין, ראש מועצת יש"ע ויהודה עציון, ממנהיגי המחתרת היהודית. רבה שלעפרה התיר לנשים להתבצר בבתים, בהנחה שכוחות הביטחון ישלחו חיילות לפינוי הנשים. בפינוי עצמו, אף שהיו חיילות, שוטרי היס"מ הוציאו את הנשים מהבתים. כמה בני נוער התנכלו לכלי רכב של אמצעי התקשורת ואף ידו אבניםעליהם, אך הנהגת המאבק השתדלה להרחיקם ובהמשך התקשורת עבדה ללא הפרעות. בלילה שקדם לעימות כבר התרחשו עימותים 'קלים'. הנהגת המאחז ביקשה מהמתבצרים שלא לנהוג באלימות ולהרחיק את האבנים מקצה הגג, אך הסתבר כי היא אינה שולטת במצב.

מהלך העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הביטחון נפרסו בארבעה מעגלים. בחיצוני עמדו חיילים שחצצו בין היישוב עופרה לעמונה, ומנעו ממתגברים להתקרב לעמונה. בשלישי עמדו שוטרי מג"ב שמנעו מהסובבים להתקרב. אלה לא השתמשו בכוח פיזי כלל. למטה עמדה שורת שוטרי יס"מ שמנעה מהנמצאים בחוץ ומאלה שהוצאו מהבתים להיכנס לאזור הבתים. הכוח הפנימי עסק בפינוי עצמו.

לקראת העימות התמקמו רבים מהנוכחים במאחז בגבעה שממול לבתים ולא השתתפו בעימות. אלו שהשתתפו בעימות התחלקו לשלושה מקומות, כאשר הרוב התמקמו בבתים עצמם ומסביבם ואחרים בגגות שחלקם בוצרו בתיל.

בשעה 09:15 הוכרז במערכת הכריזה של היישוב: "השוטרים עולים לכיוון היישוב - כולם לרוץ לבתים ולהתכונן". כוחות משטרה פרצו את המתרסים שהקימו מתנחלים. אחרי כן, נתקלו הכוחות בחומה אנושית, שאותה הובילו ראשי מועצת יש"ע, פנחס ולרשטיין וח"כים מהימין, חומה זו נפרצה על ידי פרשי המשטרה שהכו את המפגינים באלות ובפרסות סוסיהם , מה שהביא למטחי אבנים מצד הנערים שעמדו על גגות הבתים. במהלך הפריצה נפצעו מספר שוטרים ומתנחלים רבים, בהם חבר הכנסת אפי איתם שאושפז לאחר שנפגע בראשו מפרסת סוסו של שוטר יס"מ, אל"מ במילואים מוטי יוגב וח"כ אריה אלדד, שידו נשברה.

כאשר הגיעו הכוחות לבתים עצמם, הגבירו המתבצרים בגגות את זריקת האבנים, ואף זרקו בלוקים ומוטות ברזל על שוטרים ופצעו כמה מהם, אחד באורח בינוני. השוטרים הציבו סולמות על הבתים, והורידו נערים מהגגות תוך שימוש באלות. במהלך שלב זה נפצע קשה בראשו יחיעם אייל, בנו של מזכ"ל מפלגת תקומה נחי אייל, אשר הוכה בראשו על ידי שוטר בעזרת אלה הפוכה^[30].

תוך כדי העימות תמונות וסרטי וידאו צולמו ותיעדו הכאה של נערים שישבו על הרצפה ללא התגרות. המתבצרים העידו כי אף מי שביקש לצאת ללא התנגדות הוכה, וכל מי שעבר במסדרון בדרך החוצה הוכה שוב. גם צלמי עיתונות הוכו.

מד"א הכריז על אירוע רב נפגעים. מספר הפצועים שפונו לבתי חולים עלה על 200, כרבע מהם מכוחות הביטחון וכשלושה רבעים מקרב המתנחלים^[31]. יחד עם זאת, לטענת המתנחלים כמעט כל הנפגעים היו מתנחלים^[32].

בתום 4 שעות של מאבק קשה הצליחו כוחות הביטחון לפנות את כל המתבצרים והרסו את הבתים.

גילויי האלימות החריפים במאבק, משני הצדדים, עלו על כל עימות קודם מסוג זה ומספר הפצועים במהלך יום הפינוי והריסת הבתים עלה על מספר הפצועים בתוכנית ההתנתקות כולה. המאבק חולל סערה ציבורית. את האירועים האחרונים והתנהגות המשטרה בדקהועדת חקירה פרלמנטרית, שסיימה את עבודתה בהגשת דו"ח ביניים חריף לפני הבחירות במרץ 2006.

לאחר העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות בדבר אלימות משטרתית מופרזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילי הימין התלוננו שהאלימות שהופעלה כנגדם הייתה מופרזת וללא הצדקה ונבעה משיקולי בחירות. יידוי האבנים, לטענתם, בא כתגובה על האלימות המשטרתית. חברי הכנסת אפי איתם ואריה אלדד טענו כי המשטרה באה מראש על מנת לנהוג בברוטליות כלפי המפגינים ולא ניתנה הזדמנות לח"כים להרגיע את הרוחות. איתם ואלדד תקפו בחריפות את ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אלדד אף טען שאולמרט הורה על פינוי אלים כדי לזכות בקולות השמאל בבחירות לכנסת ה-17. גם ארגון בצלם פנה אלהיועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את השימוש המופרז בכוח משטרתי.^[33].

ראשי הנאבקים טענו כי שוטרים הכו זמן רב לאחר שכל איום כלפיהם חלף ותקפו את הגיבוי המוחלט שאלימות הזו זכתה לה בדרגי המשטרה והממשלה. היו שציינו גם את העובדה שהשוטרים (למעט שניים) נפצעו פציעות קלות מאוד, לעומת המתבצרים שנפגעו פגיעות ראש, ופונו לבית החולים במספרים גבוהים בהרבה. הועלו גם טענות על בזמן הפינוי על ידי שוטרים כלפי מפגינות^[34].

טענות המשטרה והממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטרה טענה שהופעל כוח סביר והיא נערכה כראוי לאירועים וזכתה לגיבוי מלא מצד מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון שאול מופז, המפכ"ל משה קראדי והרמטכ"ל דן חלוץ. הממשלה הנחתה את פרקליטות המדינה להגיש במהירות כתבי אישוםכנגד המתפרעים האלימים ולגלות "אפס סובלנות" כלפי מפגינים אלימים. מפקדי האירוע אף טענו כי המשטרה השתמשה בכח "פחות מהסביר".

המשטרה שחררה קלטת וידאו, המוכיחה, לטענתה, שאיתם לא נפצע מפרש משטרה, ולא היו פרשים בסביבתו סמוך לזמן הפגיעה. לטענתם נפצע מאבנים שזרקו המתנחלים^[35]. לעומתם הציג איתם תמונות בהן הוא נראה סמוך לפרש משטרתי, שניות אחרי שפגע בו, לדבריו^[36]. המשטרה הציגה גם סרטי וידאו שהוכיחו לטענתה כי הכניסה הראשונה של השוטרים למאחז הייתה ללא אלות או מגנים, ורק בהמשך נעשה שימוש באלות. זאת לעומת הסרטים שנראו בתקשורת, שמראים את הסוסים פורצים בלא שנזרקות אבנים. בנוסף הראו קלטות וידאו בהם נראה לטענתם ח"כ אלון מעודד את המפגינים.

פעולות בעקבות העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבת הממשלה שלאחר הפינוי העריכו ראש השב"כ יובל דיסקין ואלוף פיקוד המרכז יאיר נוה שנוצר קרע חמור בין המתנחלים, החשים נבגדים, לבין הממשלה וכוחות הביטחון, וכן את החומרה בכך שרוב הציבור שמתנגד לפינויים דומים רואה במתבצרי עמונה גיבורים ולא פורעי חוק^[35].

ב-5 בפברואר נערכה הפגנת המונים שאורגנה על ידי מועצת יש"ע בכיכר ציון במחאה על אירועי עמונה^[37], שבה השתתפו לפי נתוני המשטרה כ-80,000 איש^{[דרוש מקור]}.

בעקבות העימות דרשו ח"כים מהימין והשמאל להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את מה שהתרחש בעמונה. אולמרט דחה בתקיפות את הבקשה. גם מפלגת העבודה ומפלגת שינוי הציגו את התנגדותן למהלך בנוסף למפלגת קדימה ויצאו להגנת השוטרים. בימין החלו באיסוף עדויות לצורך חקירה עצמאית. ב-8 בפברואר 2006, על רקע הבחירות המתקרבות, החליטה הכנסת ברוב של 37 נגד 33 להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת האירועים ולאחר מכן נקבע כי ועדת החוץ והביטחון היא שתשמש כוועדת החקירה. הוועדה הגישה את מסקנותיה לאחר מספר שבועות. היא מתחה ביקורת חריפה על גדעון עזרא, שר המשטרה, ועל שאול מופז, שר הביטחון, וקבעה כי הדרג המדיני לא תיאם כראוי את הפינוי עם כוחות הביטחון בשטח והמשטרה הפעילה כוח מופרז בפינוי^[38].

בקרב חלק מהציבור הדתי-לאומי התגברו רגשות קשים^{[דרוש מקור]} שנולדו עוד בתוכנית ההתנתקות לגבי יחסה של המדינה אליהם ויחסם למדינה. מבחינת ציבור זה מדובר היה בטראומה שתרמה הן להקצנה לכיוון של אלימות והן להגברת האמונה שישנם גורמים בשלטון ובתקשורת שמנסים במתכוון לפגוע בציונות הדתית. מאידך בקרב חלקים מהציבור התגברה התחושה והחשש לגבי יחסם של המתנחלים לשלטון החוק וסירובם לקבל החלטות ממשלה.

אחת התמונות שצולמה במהלך העימות על ידי הצלם עודד בלילטי, בה נראית נערה אחת מול שוטרים רבים חבושי קסדות הלובשים מדים שחורים, זיכתה את צלמה בפרס פוליצר לשנת 2007^[39]. בשנת 2007 הוציאה להקת המטאל הישראלית Salem את האלבום "Necessary Evil" הכולל שיר בשם "עמונה", שהוא שיר מחאה קצר המתאר את המניעים שבמאבק בעמונה מנקודת מבטם של מתנגדי ההתנתקות.

הליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפורום המשפטי למען ארץ ישראל וארגון זכויות האדם ביש"ע אספו עדויות על מנת להגיש תלונות למחלקה לחקירות שוטרים ותביעות אזרחיות כנגד שוטרים שהיו לטענתם אלימים^[40]. על פי דו"ח שפרסם ארגון זכויות האדם ביש"ע, נכון לינואר 2010, נפתחו למעלה מ-100 תיקים על תלונות ובהם כ-150 מתלוננים, אך רק ארבעה הבשילו לכדי כתב אישום, אחד הסתיים בזיכוי, אחד ללא הרשעה, אחד בהרשעה ואחד תלוי ועומד. 44 תיקים נסגרו בעילה של עבריין לא נודע, 18 נסגרו ללא חקירה, 15 נסגרו מחוסר ראיות, 9 נסגרו מחוסר עניין לציבור ו-3 מחוסר אשמה^[41][30]. ב-25 במאי 2010 גזר בית המשפט בירושלים על השוטר דוד אדרי 3 חודשי עבודות שירות, לאחר שהורשע ב"תקיפה הגורמת חבלה של ממש" שלא היה בה צורך כלל^[42].

במקביל הוגשו עשרות תביעות אזרחיות ובחלקן נפסקו לתובעים שנפגעו מאלימות השוטרים פיצויים של מאות אלפי שקלים. בין היתר נפסקו 23,000 שקלים ליהודה עציון שנרמס על ידי פרש משטרתי^[43], 35,000 ש"ח למפגין שהוכה בעורפו על ידי אותו פרש^[44], כ-400,000 שקלים ליחיעם אייל ששוטר הכה בראשו באלה הפוכה וגרם לפציעתו באורח אנוש^[45], כ-15,000 שקלים למפגין שננגח בראשו בקסדה^[46], 150,000 שקלים למוטי יוגב שהוכה ונפגע ברגלו^[47], 230,000 שקלים למפגין שהוכה בפלג גופו העליון^[48].

מנגד, הוגשו תביעות על התפרעויות ותקיפות שוטרים כנגד אנשי ימין שהשתתפו בפינוי, ואחד מהם נידון ל-180 שעות של עבודות שירות^[49]. ב-15 בפברואר 2006 הוצת רכבו המשטרתי של תנ"צ מאיר בוקובזה, סגן מפקד מחוז ש"י במשטרה שפיקד על הפינוי. במעשה הורשעו אריה טסלר, אלישיב גלברד ומשה סקלי^[50].

התביעה האזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להליכים המנהליים להריסת המבנים, הגישו הבעלים הרשומים של הקרקע גם תביעה אזרחית באמצעות ארגון יש דין ב-31 בדצמבר 2008. בתביעה טענו שקרקעות המאחז לא רק היו בבעלותם, אלא אף עובדו על ידם, והמתיישבים כונו "עבריינים ישראלים".המנהל האזרחי בדק תצלומי אויר משנת 1985 והצהיר שחלקות רבות הכלולות בתביעה היו מעובדות בדרגות שונות. המתנחלים טענו שמדובר בקרקעות הנמצאות הרחק מחוץ לתחום עמונה ושאדמות עמונה לא עובדו מעולם^[5][51]. בית המשפט קבע בהסכם פשרה, שעל המדינה לפצות את בעלי הקרקעות התובעים ובאי כוחם מארגון יש דין ב-300,000 ש"ח.^[52] המדינה תבעה את ועד מתיישבי עמונה, ודרשה שהם עצמם ישלמו חלק מהמוסכם בהסכם הפשרה, אך בית המשפט דחה דרישה זו.^[53]

הטענות לרכישת הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנחלים טוענים שהשטח הבנוי בעמונה הוא על קרקעות בבעלות משותפת שחלק הארי של הבעלות בהן נרכש בשנת 1995, אך על רקע החשש ממכירת הקרקע ליהודים, סוכם שהבעלות לא תועבר על שם הקונים בטאבו, אלא המוכרים לא ימנעו מהרוכשים את החזקה בקרקע או יתבעו בעלות בגינה. טענה זו מגובה במסמכי הרכישה, בקבלות על התשלום ובתצהיר של מתווך הקרקעות.^[54] את בעיית מיעוט השטח שלא נמכר, הם מבקשים לפתור באמצעות פירוק השותפות בחלקות אלו כך שהשטח הבנוי ימוקם בקרקע בבעלותם המלאה. בפברואר 2015, בעקבות תלונה של עמותת יש דין^[55] נעצרו שלשה אנשים הקשורים לחברת הקש אל ווטן, שעמדה מאחורי רכישת קרקעות לכאורה בעמונה, מגרון וגבעת אסף, בחשד לזיוף מסמכי רכישה.^[56][57]

העתירה לבג"ץ להריסת המאחז כולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 2014, בעקבות עתירה נוספת לבג"ץ בדרישה להריסת המאחז כולו, פסק בג"ץ כי הואיל ועמדת המדינה היא שהמאחז כולו נבנה באופן בלתי חוקי על מקרקעין מוסדרים בבעלות פרטית, והואיל והטענות לרכישת חלק מהמקרקעין טרם הגיעו לכדי בירור, וגם אם יאומתו והליכי פירוק השיתוף יושלמו, לא ברור שיהיה בהם די בשביל להכשיר את כול המאחז או אפילו את רובו, חובה על המדינה להרוס את המאחז. על מנת לאפשר מציאת פתרונות דיור חלופיים לתושבים, שהשתקעו ביישוב והקימו בו קהילה, הורה בג"ץ על מימוש הצווים בתוך שנתיים.

מזה חוסר עינין לציבור?

המשטרה נוהגת לסגור תיקים מהעילה של חוסר עניין לציבור בהתבסס, בין היתר, על שיקולים כגון: חומרת העבירה, היקף הנזק שנגרם, שכיחות העבירה, נסיבות אישיות של החשוד והמתלונן ואינטרסים מוסדיים של המדינה.

מאת שלומית קהלת הורן, עורכת דין.

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!