ב. אם היא מבקשת אותך לדחוף אותה ללמוד - תשאל אותה באיזה אופן היא מעוניינת שתעשה את זה. האם שתתענין כמה הספיקה אחרי שהחליטה לשבת על משהו? האם ע"י תזכורות? האם ע"י צלשי"ם קטנים?..  אם הרעיונות יבואו ממנה - לא תתרגז על כך.

בנוסף, כדאי להרגיע את הלחץ. לומר לה שבוודאי תתאושש ויהיה לה יותר קל - וטוב שבינתיים מצליחה להחזיק ברמה סבירה יחד עם ההסתגלות למצב החדש. 

ותשבח על כל הצלחה "לשבת" על החומר - לא בצורה מלחיצה, אלא בצורה מחמיאה. זה נותן מוטיווציה חיובית.

נראה לי שבמקום להעיר לה שכדאי שתנצל את הזמן בצורה מיטבית, גם אם ההערה מאוד עדינה, יוכל לעזור יותר אם תנסוך בה יותר בטחון עצמי ותחושת מסוגלות. תאמר לה שאתה מאמין בה, בזה שהיא תצליח ללמוד ולהתמיד ולהשיג תוצאות טובות יותר. ותשבח \ תחמיא \ תעודד אותה כשהיא כן לומדת. הקושי הוא להתמיד בגישה החיובית לאורך תהליך שיפור שיכול להיות ארוך ועם נסיגות. וזו רק השערה שלי שזה מה שיוכל לעבוד יותר, אבל היא נראית לי הגיונית.

כשבעלי רואה אותי רואה עוד פרקים בעוד כל מיני סדרות במקום ללמוד למבחן, אז הוא יכול לשאול מה סיימת ללמוד?

ואני אומרת. לא התחלתי ואין לי כח ואין לי חשק. והוא לא שאול יותר. מקסימום אומר אם בא לך נלמד יחד

אני בכלל לא יכולה לדמיין אם הוא יגיד לי שהוא סידר ולמה אני מתבטלת. אותי זה היה מטריף.!!!

אולי בגלל שעניין הגישה שלנו לסדר ולנקיון בבית היא גישה שונה. אין מצב שמשהוא פונה אחד לשני ואומר לו תנקה/תשטוף כלים. כל אחד עושה מה שיש לו כח ומתי שיש לו כח ואף אחד לא חייב כלום לאף אחד ואף אחד לא בעמדה מתנצל. כל אחד מרגיש הכי נח אם לא עשה או כן עשה ואין מרמור שאחד עושה יותר ואז מתנפל על השני שהוא עושה הכל.

שתעשה הקפאה של סימסטר שנה הבאה

אם היא לא בראש של לימודים נפשית עכשיו. 

השאלה אם מוציאה 60 יספיק לה בעתיד אם תצטרך תואר שני. תלוי מה היא לומדת.

אם לא משנה הממוצע אז אולי כן כדאי שתגמור כך וזהו. 

אם מרגישה שמסוגלת. 

יש לה פרופורציות נכונות בחיים.

תצליחו..

[תשתדלו אוכל טוב ומזין. טוב מאד שיכולה לישון כמה שמרגישה צורך. מזל שהיא מוכשרת ויכולה להוציא 60 עם לימוד יום לפני המבחן. העיקר שתצליח בסוף גם לקבל את ה"תואר". והעיקר - טוב שהיא מבינה שהילד והמשפחה זה קודם כל. אחרי כל זה, נו.. תשתדל גם בלימודים. כמובן, הכל בהנחה שמצב הרוח שלה בכללי תקין, כלומר -שאינה סוחבת משהו מאחרי הלידה, ושלא חסר לה איזה משהו בדם]

היא נשמעת לי פשוט עדיין תשושה.

ואולי גם קצת בהלם מהלידה.

שתדע לך שזה הלם. לקח לי שמונה חודשים להתחיל לחזור לכוחות, ומעל שנה להתחיל לחזור לעצמי. והדרך עוד ארוכה.

זה גם פיזי (אם היא עוד מניקה אז אין שום שאלה, היא צריכה המון שינה והמון אוכל. היא לא היחידה שזה קורה לה).

וזה גם נפשי. יש עומס בלתי צפוי עם התינוק. משהו שלא היה קודם, אחריות על מישהו אחר, ואתה מאבד שליטה על הזמן שלך לחלוטין. אז יכול להיות שעדיין מאד קשה לה ואולי יש לה גם קצת דיכאון.

כל הכבוד לה שהיא לומדת יום לפני מבחן ומוציאה 60

יכול להיות באמת שהיא צריכה חופש גדול. אבל עם תינוק חופש כבר לא יהיה לה..

מציעה לעשות בדיקות דם, לקחת ויטמינים (פרנטל וברזל) גם אם היא כבר לא מניקה. לקח לי חודשיים להרגיש שהתחזקתי בסיום ההנקה אע"פ שציפיתי לשיפור מיידי, דרך אגב. והיא צריכה איזה שינוי. אולי שתלך למכון כושר, זה נותן מרץ.

מוסיפה שיכול להיות שחכם להקפיא את הלימודים לסמסטר, כדי להתאושש באמת ולאזור כוחות חדשים.

לא כל אישה היא סופר וומן 

בדוק ומנוסה, ככה נטשתי תואר שני..

האמת שהבן שלנו עדיין יונק וזה עיקר האוכל שלו.. היא גם שואבת באוניברסיטה.

בלילה היא מניקה את הבן בערך 3-4 פעמים.

ולמרות כל זה אני רואה אותה המון פעמים מבזבזת את הזמן שלה על שטויות ולא לומדת או עושה דברים חשובים..

תודה על התגובות. לקחתי לתשומת לבי.

ידידי היקר..

מה זה "מבזבזת את הזמן שלה"..

זה לא מפעל.

היא חיה את חייה.

מותר לאשה גם לעשות דברים שבעיני בעלה הם "שטויות"... כל זמן שאינם דברים אסורים.

אתם לא בשיעור בפקולטה.

בנחת.. תשמחו זה בזה. משפחה.

בס"ד

וקשה לאישה כל הזמן להיות בלחץ של עשייה,

צריך הפוגה לפעמים.

מתחברת להצעות של רעות ועוד כמה שכתבו על עזרה,

ואני לא יודעת למה אתה קורא בזבוז זמן,

אולי זה ניקיון במקומות לא הכרחיים לדעתך,

אולי זה משחק עם הילד?

ואולי באמת סתם גלישה בפורומים וכד'..

כך או כ ך לענ"ד הכי כדאי לשבת ולדבר איתה,

לשאול אותה מה המטרה שלה, מה היא הייתה רוצה,

מה חשוב לה, למה, וכ'. 

לא ממקום של לחץ עליה, ובלי להחליט בשבילה. קודם כל להקשיב.

הערכתך ליכולותיה, והרצון שלך שהיא תמצא את הפוטנציאל שלה לא מובנים מאיליהם.

זה דבר מדהים וראוי להערכה מצד עצמו, ולאישה זה נותן המון כוח להמשיך,

ומחבר מאד. השאלה אם היא מרגישה את זה ממך...

כי אם זה בא בצורה של "את מבזבזת זמן, אני עוזר לך כדי שיהיה לך זמן לתועלת,

ואת במקום זאת נמרחת וכ' וכ'"- התחושה היא תחשה לא נעימה,

כאילו היא צריכה לייצר תפוקה כל הזמן, ואין לה רגע מנוחה,

ואכן ההגדרה של דן- מפעל- קולעת.

אף אחת לא רוצה להיות במקום הזה, והתחושה היא שלא מעריכים את מה שכן עושים.

כי ההתמדה להגיע ללימודים, ותוך כדי לשאוב, ולהגיע לבית, וגם אם הורדת ממנה הרבה-

מן הסתם היא עושה גם בבית, וטיפול בילד ולקום בלילות- זה המון.

אבל אם תדבר איתה, ותשאל בשיחה מה חשוב לה, מה היא רוצה, מה סדר העדיפויות שלה,

אולי זה השתנה אחרי הלידה וכבר פחות חשוב לה להצטיין,
אולי כרגע הפוטנציאל שחשוב לה לממש- זה אימהות יותר מעורבת,
(ובאמת לא לראות את הילד כל יום הלימודים- ואז גם בבית לא להיות איתו- זה קשה)

בכל אופן- הנקודה היא שאחרי שיחה בה אתה תקשיב לה,

לרצונות לצרכים ולשאיפות שלה, תוכל לדעת יותר מה כדאי לעשות על מנת לעזור לאשתך..

כי כדי להצליח היא צריכה להרגיש שאתה נותן לה גב,

אבל לא שאתה שוטר המפקח מה היא עושה כל דקה...

בהצלחה!!!

הוא טיפוסי לעייפות, תשישות נפשית וקצת ייאוש.

זה מרוב תשישות - אין כח לעשות משהו מועיל ואפילו לא ללכת לישון.

מי שלא חווה את זה לא מבין אבל זה פשוט ככה..

חוזרת על ההמלצה שלי למכון כושר, אבל אם היא מניקה ככ הרבה ושואבת היא אפילו לא במצב לזה.

אם ככה אולי כן כדאי להקפיא לימודים לסמסטר אחד, ולחזור ללימודים כשהיא כבר לא מניקה.

כשאתה תשוש אתה מסוגל לחשוב?

רוב האנשים לא...

לקום -3-4 פעמים בלילה זה אומר כמעט ולא לישון, 

אחרי זה עוד לקרוא מאמרים ולאמץ את המוח?? אין סיכוי...

הנקה+ לא לישון זה אומר עייפות גדולה ורעב גדול (!! אחרי כל הנקה נהיית תחושת רעב נוראית! חוץ ממי שלא חסר לה שום ויטמין או משהו כזה..)

טוב קיצר הבנת..

רק שאם היא אמרה לך שהיא רוצה שתדרבן אותה ללמוד לא הבנתי למה היא מתעצבנת... אולי תעשו תיאום ציפיות בעניין הזה? כמו- איך היא רוצה שתעשה את זה בדיוק?

לדעתי לא כדאי לרדת מהעניין של הלימודים, אולי עכשיו יהיה לה קשה וציונים קצת נמוכים אבל לפחות היא נפטרת מקורסים ולא צוברת חובות לאח"כ... כשהיא תתאושש אז הציונים והלמידה יהיו בהתאם.

גם אני כל עוד שהיתי יולדת לא ענין אותי כלום לא אקטואליה לא עבודה לא לימודים

ופתאום כשהתחלתי לתת אוכל אמיתי בגיל 7 חודשים ראיתי שאפשר לעשות עוד דברים

אבל זה היה מרצוני ואם בעלי היה לוחץ עלי לא היתי רוצה...כי אני רוצה להחליט מה חשוב לי..

ויש גם הרגשה שהוא לא מבין  אותי ובכלל אם הוא לא מתענין בתחומי ענין שלי(התינוק הההנקה היציאות שלו ההתפתחות שלו והעיפות שלי והכאבים שלי)

בן כמה התינוק?

ולהתייעץ איך להוריד הנקות בלילה.

התינוק כבר גדול מספיק בשביל זה,

וחשוב שתבינו שאם היא כמה 3-4 פעמים בלילה זה מש לא= 12 שעות שינה!

כשהשינה לא רצופה זה חצי מהתפוקה.

חשוב שגם האשה תבין-

כל הכבוד שהיא הסכימה שתכתוב!!!!!!!!

ושהכל בשיתו של שניכם!!!

אפילו הבקשה שלה שתעזור לה היא נהדרת,

רק צריך עוד למצוא איך לעזור, כך שלא יקלקל...

אולי רגשות האשמה שלה גדולים פי כמה אפילו משלך....

וזה וודאי לא מעודד ומעורר מוטיבציה,

לקום אחרי 12 שעות, להרגיש באסה שלא קמתי מוקדם יותר, וביחד עם זה אין כח לזוז...

בהצלחה ובסבלנות. לאל הבהל.

מעולה התייעץ,

וכדאי עם מישהו מקצועי או מבין, ולא רק באנטרנט...

(אם יש לכם רב, שנוהגים להתייעץ עמו באופן אישי, והוא מכיר מקרוב זוגות רבים, וודאי הוא יוכל לעזור לכם או חהוביל אתכם למי שיעזור)

לעזור- כן

לקחת אחריות ששיכת לה- לא.

הגבול ביניהם דק...

את יכול לתמוך, לעזור ולהשקיע, אך אם היא לא ניצלה את הזמן למה שאתה חשבת שכדאי- זו אחריותה.

מקסימום אתה יכול להסיק את המסקנה ובפעם הבאה לבחור אם לעזור או לעשות משהו דחוף אחר,

או לעזור בלב שלם בלי תנאים...

כל עוד אתה תופס את כדור האחריות- היא לא יכולה לקחת אותו.

רק אם תשחרר- היא תוכל לבחור מה לקחת ולשאת בתוצאות.

יש לי חברה שהתחתתנה באמצע-תחילת התואר הראשון וסיימה בזמן. הבן הבכור נולד להם תשעה חודשים אחרי החתונה.

שנים אחר כך רק יצא לנו לדבר על זה והיא אמרה שהיא באה ללמוד עם חברות ולא פספסה שיעורים בכל מחיר. היא ידעה שאם תצטרך להתמודד עם זה אחר כך לבד היא לא תעשה את זה. וזה נראה לי מאד נכון.

אני חושבת שאחותה או מישהו בא איתה ועשה בייביסיטר לתינוק כשהיא באה ללימודים. או ששמה במעון או משהו, אבל היתה לה הרבה עזרה.

היא בחורה מאד חכמה החברה הזאת שלי וכנראה שהיא צדקה מאד בזה.

מכל הצגת הבעיה שלך לא ניכר משהו אחד שמציק לה,  זה יותר סבל שלך מהרבה דברים, 

וחוסר שביעות רצון שהיא לא מתפקדת כמו שנראה לך שהיא צריכה או יכולה.

ולדעתי כאן נעוץ הקוץ.

 ובלשון המעטה היא לא למדה כלום

לא משקיעה אפילו טיפה. 

למרות ששנינו יודעים שהיכולות שלה יותר גבוהים.

ויש לה רעב תמידי. בצורה מפחידה 

אשתי אישרה לי לכתוב את זה

אם תרשה לי לאמר -ככל שתתן לה הרגשה שהיא צריכה לחיות בשבילך

והיא צריכה להוציא את התואר כי ככה סיכמנו

והיא צריכה להביא ילדים  כי אמרנו שאנחנו רוצים

והיא צריכה לטפל בהם ולהיניק אותם כי זה מאד חשוב 

 וכן הלאה

אתה תיראה באופן מוחשי איך היא לאט לאט תתנתק יותר ויותר .

לגבר ואשה יש צורות שונות של עשייה ותפקוד ונשמע שלמרות שהתחתנתם עם מטרות זהות והסכמים אתה לא ממש מאפשר לצעוד בקצב שלה ולפי היכולות שלה.

היא רוצה להוציא את התואר לא רק בשבילך,

ולהיות אמא ולטפל בילד לא כי צריך וזה ההסכם אלא כי זה המהות שלה.

אם תוריד פרופיל ותתן לה לעשות את מה שהיא מבינה בקצב ובצורה שלה תיראה שבסופו של דבר היא תתאושש מהלידה הרבה יותר בקלות ולתמד לשלב את הלימודים ואחר כך עבודה עם ילדים .

תהיה סבלן ואל תלחיץ כי אחרת היא תפסיד ואתה בראש ובראשונה.

אשה אוהבת לעשות לבעלה לא כי היא רק חייבת אלא מתוך שהיא מערכיה אותו ואוהבת אותו.

בהצלחה.

וזה שהיא הסכימה שתעלה את השאלה מריח שאתה לחצת עליה והיא משתפת פעולה כמו עוד הרבה דברים .

לא נשמע שהיא ששה וביקשה ממך.

תחשוב על זה.

זה טעות של הרבה גברים שהם עובדים פרקטיקה ותכלס אשה היא רגשית .

פעולה ואישרה לך לכתוב אז אתם חבל"ז.

אני בתור אמא מאד צעירה נאלצתי בשל אשפוז לתת לתנוקת תחליף חלב (מטרנה וכד) בדיעבד שמחתי על זה מאד, ואני ממש ממליצה לכל אמא שלא נמצאת כל היום בבית עם התינוק לחשוב על השילוב, כשאת בבית עם התינוק- להניק, וכשלא, אם יצא לך לשאוב, מה טוב, אם לא יש תמיד אפשרות לתת תחליף.

שאיבה זאת עבודה קשה

אבא יקר,

כמו שציינו לפני אתם עוברים תהליך מאד מאד נורמלי וטבעי.

אשתך בסה"כ כמה חודשים אחרי לידה, אם היא מניקה וגם אם לא כנראה שהיא קמה כמה פעמים בלילה. והגיוני שהיא תהיה מאד מותשת ביום.

בד"כ למשפחה לוקח להתרגל ולחזור למסלול שגרה עד כשנה אחרי הלידה. (מדברת מנסיון ב"ה של כמה לידות)

חשוב לעשות סדרי עדיפויות לגבי הלימודים, עד כמה זה חשוב לה? לך? ולפי זה לחשוב איך מתגייסים לעניין.

אבל העניין של עייפות, שהתינוק "שואב" אותה, והרעב... הם התגובות הכי נורמליות לתקופה, במיוחד אם היא מניקה.

המסירות לילד וההשקעה בו זה דבר מקסים ומאד חשוב, ככה ילדים גדלים הכי טוב ונכון... ברור שאם זה בא על חשבון משהו אחר חשוב אז צריך לחשוב איפה צריך לאזן, אבל אם מבחינת שניכם העיקר שהיא תעבור בלימודים, אין בזה שום פסול.

שיהיה גידול קל וכיף ביחד!

אם היא במצב כזה, תניח לה!

הגוף שלה עובר עכשיו שינויים רבים!

כל הערה שלך מסיגה אותה אחורה.

קשה לה, והיא עוברת תהליך עם עצמה, יש לה מספיק ייסורי מצפון גם בלעדייך והיא עוברת כרגע תהליך פנימי עם עצמה, בסיומו היא תהיה חזקה יותר.

אם היא פונה אלייך לעזרה, אז היו פה עצות מצוינות איך למקד ולנצל את הזמן ללמידה, וחשוב לוודא שזה לא נובע מדיכאון, אך אם אתה מוביל את התהליך והיא מקבלת מזה תחושה שהיא לא בסדר- זה לא יועיל, לא יחזק ולא יקדם לשום מקום.

הפוך, היא תצבור מרירות ותחושה שאתה לא תומך בה.

אני אמא לב"ה מספר לא מבוטל של ילדים שנולדו לי במהלך התארים שרכשתי. אני לא סופר וומן אבל אני אוהבת מאוד את המקצוע שלמדתי ויש בי הכרה עמוקה בכך שזה חלק משליחותי בחיים. אז עבדתי קשה מאוד ואפילו שהילדים היו תמיד במקום הראשון אצלי ,השקעתי המון בלימודים ובפיתוח העבודה.

היום כשגילי מתקרב ל40 וחלק ניכר מהילדים כבר גדול ועוזר והעומס מהבית פוחת, אני שמחה מאוד שבחרתי להמשיך להילחם. חברות שלי, שהרפו עם לידת הילדים, נשארו בלי מקצוע מספק ולפרנסתן הן נאלצות לעסוק בעבודות מזדמנות שמעיקות עליהן ובסופו של דבר גם פוגעות בבית לפעמים כי הן נאלצות לעבוד בשעות אחה"צ.בנוסף, בשנים הבאות, אני רואה איך הילדים מתחתנים, הקן מתרוקן והרבה פעמים נותרת שם אם מתוסכלת שויתרה על המון ונשארה בלי חלק ניכר מחלומותיה.

אשה יקרה, נרשמתי במיוחד לפורום הזה כדי לכתוב לך שקודם כל תבררי עם עצמך אם את לא בדיכאון של אחרי לידה או אם אין משהו משמעותי בחייך שמפריע לך . אח"כ תבררי למה הלכת מלכתחילה ללמוד את אותו התואר, תזכרי בחלום שהיה לך ותבררי אם הוא עדין רלוונטי ואם את חושבת שזה קשור לשליחות שלך בחיים, האם זה קשור לסיבה שנבראת. אם לא, זה הזמן להחליף כוון ומהר.

ואחרי שסיימת את כל זה ,לידה והנקה הם קשים ולוקחים משאבים, את צריכה יותר לישון , להקפיד על ארוחות טובות ומנוחה, אבל בהחלט את יכולה להמשיך במקביל גם תואר דורש (אולי תפחיתי במספר הקורסים עד סוף ההנקה) בדורנו, שיש מכונת כביסה ומייבש ואוכל זמין ומים בברז בהחלט נשאר לנו זמן להמשיך לתרום לעולם בנוסף ללידת הילדים וגידולם. תקחי בחשבון שהעומס מהבית בשנים הקרובות לא יפחת אלא רק יעלה ולכן זאת צומת הדרכים בה את בוחרת אם לוותר על הכל או להילחם על החיים שאת רוצה.

המון הצלחה!

לאמא הקרייריסטית, מסכימה בגדול עם מה שכתבת.

אבל אולי לפותחת קשה מאד וזה ילד ראשון ולאט לאט מתרגלים ומגבשים סדר חיים חדש.

אז צריך לתת מקום גם לקושי.

אול יזה הזמן למלחמת הישרדות ועוד לא "להלחם על הכל".

כי אם היא תרגיש שהיא נכשלת במלחמה הזאת זה עלול לרפות את ידיה שלא לצורך.

אז לא לוותר אבל כן לנסות להקל ולקחת יותר לאט.

עדיף לסיים תואר שנה אחרי הזמן עם ציונים יותר טובים לפעמים.

העיקר שאתם מבינים את עצמכם ואחד את השני.

וזה לגמרי נכון, סדרי עדיפויות. לנוח, להתאושש, לשמוח. לא להיבהל מקצת עיכוב ב"חזרה לסדר" - ולהמשיך עם כחות מחודשים.

תצליחו.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.