ב. אם היא מבקשת אותך לדחוף אותה ללמוד - תשאל אותה באיזה אופן היא מעוניינת שתעשה את זה. האם שתתענין כמה הספיקה אחרי שהחליטה לשבת על משהו? האם ע"י תזכורות? האם ע"י צלשי"ם קטנים?..  אם הרעיונות יבואו ממנה - לא תתרגז על כך.

בנוסף, כדאי להרגיע את הלחץ. לומר לה שבוודאי תתאושש ויהיה לה יותר קל - וטוב שבינתיים מצליחה להחזיק ברמה סבירה יחד עם ההסתגלות למצב החדש. 

ותשבח על כל הצלחה "לשבת" על החומר - לא בצורה מלחיצה, אלא בצורה מחמיאה. זה נותן מוטיווציה חיובית.

נראה לי שבמקום להעיר לה שכדאי שתנצל את הזמן בצורה מיטבית, גם אם ההערה מאוד עדינה, יוכל לעזור יותר אם תנסוך בה יותר בטחון עצמי ותחושת מסוגלות. תאמר לה שאתה מאמין בה, בזה שהיא תצליח ללמוד ולהתמיד ולהשיג תוצאות טובות יותר. ותשבח \ תחמיא \ תעודד אותה כשהיא כן לומדת. הקושי הוא להתמיד בגישה החיובית לאורך תהליך שיפור שיכול להיות ארוך ועם נסיגות. וזו רק השערה שלי שזה מה שיוכל לעבוד יותר, אבל היא נראית לי הגיונית.

כשבעלי רואה אותי רואה עוד פרקים בעוד כל מיני סדרות במקום ללמוד למבחן, אז הוא יכול לשאול מה סיימת ללמוד?

ואני אומרת. לא התחלתי ואין לי כח ואין לי חשק. והוא לא שאול יותר. מקסימום אומר אם בא לך נלמד יחד

אני בכלל לא יכולה לדמיין אם הוא יגיד לי שהוא סידר ולמה אני מתבטלת. אותי זה היה מטריף.!!!

אולי בגלל שעניין הגישה שלנו לסדר ולנקיון בבית היא גישה שונה. אין מצב שמשהוא פונה אחד לשני ואומר לו תנקה/תשטוף כלים. כל אחד עושה מה שיש לו כח ומתי שיש לו כח ואף אחד לא חייב כלום לאף אחד ואף אחד לא בעמדה מתנצל. כל אחד מרגיש הכי נח אם לא עשה או כן עשה ואין מרמור שאחד עושה יותר ואז מתנפל על השני שהוא עושה הכל.

שתעשה הקפאה של סימסטר שנה הבאה

אם היא לא בראש של לימודים נפשית עכשיו. 

השאלה אם מוציאה 60 יספיק לה בעתיד אם תצטרך תואר שני. תלוי מה היא לומדת.

אם לא משנה הממוצע אז אולי כן כדאי שתגמור כך וזהו. 

אם מרגישה שמסוגלת. 

יש לה פרופורציות נכונות בחיים.

תצליחו..

[תשתדלו אוכל טוב ומזין. טוב מאד שיכולה לישון כמה שמרגישה צורך. מזל שהיא מוכשרת ויכולה להוציא 60 עם לימוד יום לפני המבחן. העיקר שתצליח בסוף גם לקבל את ה"תואר". והעיקר - טוב שהיא מבינה שהילד והמשפחה זה קודם כל. אחרי כל זה, נו.. תשתדל גם בלימודים. כמובן, הכל בהנחה שמצב הרוח שלה בכללי תקין, כלומר -שאינה סוחבת משהו מאחרי הלידה, ושלא חסר לה איזה משהו בדם]

היא נשמעת לי פשוט עדיין תשושה.

ואולי גם קצת בהלם מהלידה.

שתדע לך שזה הלם. לקח לי שמונה חודשים להתחיל לחזור לכוחות, ומעל שנה להתחיל לחזור לעצמי. והדרך עוד ארוכה.

זה גם פיזי (אם היא עוד מניקה אז אין שום שאלה, היא צריכה המון שינה והמון אוכל. היא לא היחידה שזה קורה לה).

וזה גם נפשי. יש עומס בלתי צפוי עם התינוק. משהו שלא היה קודם, אחריות על מישהו אחר, ואתה מאבד שליטה על הזמן שלך לחלוטין. אז יכול להיות שעדיין מאד קשה לה ואולי יש לה גם קצת דיכאון.

כל הכבוד לה שהיא לומדת יום לפני מבחן ומוציאה 60

יכול להיות באמת שהיא צריכה חופש גדול. אבל עם תינוק חופש כבר לא יהיה לה..

מציעה לעשות בדיקות דם, לקחת ויטמינים (פרנטל וברזל) גם אם היא כבר לא מניקה. לקח לי חודשיים להרגיש שהתחזקתי בסיום ההנקה אע"פ שציפיתי לשיפור מיידי, דרך אגב. והיא צריכה איזה שינוי. אולי שתלך למכון כושר, זה נותן מרץ.

מוסיפה שיכול להיות שחכם להקפיא את הלימודים לסמסטר, כדי להתאושש באמת ולאזור כוחות חדשים.

לא כל אישה היא סופר וומן 

בדוק ומנוסה, ככה נטשתי תואר שני..

האמת שהבן שלנו עדיין יונק וזה עיקר האוכל שלו.. היא גם שואבת באוניברסיטה.

בלילה היא מניקה את הבן בערך 3-4 פעמים.

ולמרות כל זה אני רואה אותה המון פעמים מבזבזת את הזמן שלה על שטויות ולא לומדת או עושה דברים חשובים..

תודה על התגובות. לקחתי לתשומת לבי.

ידידי היקר..

מה זה "מבזבזת את הזמן שלה"..

זה לא מפעל.

היא חיה את חייה.

מותר לאשה גם לעשות דברים שבעיני בעלה הם "שטויות"... כל זמן שאינם דברים אסורים.

אתם לא בשיעור בפקולטה.

בנחת.. תשמחו זה בזה. משפחה.

בס"ד

וקשה לאישה כל הזמן להיות בלחץ של עשייה,

צריך הפוגה לפעמים.

מתחברת להצעות של רעות ועוד כמה שכתבו על עזרה,

ואני לא יודעת למה אתה קורא בזבוז זמן,

אולי זה ניקיון במקומות לא הכרחיים לדעתך,

אולי זה משחק עם הילד?

ואולי באמת סתם גלישה בפורומים וכד'..

כך או כ ך לענ"ד הכי כדאי לשבת ולדבר איתה,

לשאול אותה מה המטרה שלה, מה היא הייתה רוצה,

מה חשוב לה, למה, וכ'. 

לא ממקום של לחץ עליה, ובלי להחליט בשבילה. קודם כל להקשיב.

הערכתך ליכולותיה, והרצון שלך שהיא תמצא את הפוטנציאל שלה לא מובנים מאיליהם.

זה דבר מדהים וראוי להערכה מצד עצמו, ולאישה זה נותן המון כוח להמשיך,

ומחבר מאד. השאלה אם היא מרגישה את זה ממך...

כי אם זה בא בצורה של "את מבזבזת זמן, אני עוזר לך כדי שיהיה לך זמן לתועלת,

ואת במקום זאת נמרחת וכ' וכ'"- התחושה היא תחשה לא נעימה,

כאילו היא צריכה לייצר תפוקה כל הזמן, ואין לה רגע מנוחה,

ואכן ההגדרה של דן- מפעל- קולעת.

אף אחת לא רוצה להיות במקום הזה, והתחושה היא שלא מעריכים את מה שכן עושים.

כי ההתמדה להגיע ללימודים, ותוך כדי לשאוב, ולהגיע לבית, וגם אם הורדת ממנה הרבה-

מן הסתם היא עושה גם בבית, וטיפול בילד ולקום בלילות- זה המון.

אבל אם תדבר איתה, ותשאל בשיחה מה חשוב לה, מה היא רוצה, מה סדר העדיפויות שלה,

אולי זה השתנה אחרי הלידה וכבר פחות חשוב לה להצטיין,
אולי כרגע הפוטנציאל שחשוב לה לממש- זה אימהות יותר מעורבת,
(ובאמת לא לראות את הילד כל יום הלימודים- ואז גם בבית לא להיות איתו- זה קשה)

בכל אופן- הנקודה היא שאחרי שיחה בה אתה תקשיב לה,

לרצונות לצרכים ולשאיפות שלה, תוכל לדעת יותר מה כדאי לעשות על מנת לעזור לאשתך..

כי כדי להצליח היא צריכה להרגיש שאתה נותן לה גב,

אבל לא שאתה שוטר המפקח מה היא עושה כל דקה...

בהצלחה!!!

הוא טיפוסי לעייפות, תשישות נפשית וקצת ייאוש.

זה מרוב תשישות - אין כח לעשות משהו מועיל ואפילו לא ללכת לישון.

מי שלא חווה את זה לא מבין אבל זה פשוט ככה..

חוזרת על ההמלצה שלי למכון כושר, אבל אם היא מניקה ככ הרבה ושואבת היא אפילו לא במצב לזה.

אם ככה אולי כן כדאי להקפיא לימודים לסמסטר אחד, ולחזור ללימודים כשהיא כבר לא מניקה.

כשאתה תשוש אתה מסוגל לחשוב?

רוב האנשים לא...

לקום -3-4 פעמים בלילה זה אומר כמעט ולא לישון, 

אחרי זה עוד לקרוא מאמרים ולאמץ את המוח?? אין סיכוי...

הנקה+ לא לישון זה אומר עייפות גדולה ורעב גדול (!! אחרי כל הנקה נהיית תחושת רעב נוראית! חוץ ממי שלא חסר לה שום ויטמין או משהו כזה..)

טוב קיצר הבנת..

רק שאם היא אמרה לך שהיא רוצה שתדרבן אותה ללמוד לא הבנתי למה היא מתעצבנת... אולי תעשו תיאום ציפיות בעניין הזה? כמו- איך היא רוצה שתעשה את זה בדיוק?

לדעתי לא כדאי לרדת מהעניין של הלימודים, אולי עכשיו יהיה לה קשה וציונים קצת נמוכים אבל לפחות היא נפטרת מקורסים ולא צוברת חובות לאח"כ... כשהיא תתאושש אז הציונים והלמידה יהיו בהתאם.

גם אני כל עוד שהיתי יולדת לא ענין אותי כלום לא אקטואליה לא עבודה לא לימודים

ופתאום כשהתחלתי לתת אוכל אמיתי בגיל 7 חודשים ראיתי שאפשר לעשות עוד דברים

אבל זה היה מרצוני ואם בעלי היה לוחץ עלי לא היתי רוצה...כי אני רוצה להחליט מה חשוב לי..

ויש גם הרגשה שהוא לא מבין  אותי ובכלל אם הוא לא מתענין בתחומי ענין שלי(התינוק הההנקה היציאות שלו ההתפתחות שלו והעיפות שלי והכאבים שלי)

בן כמה התינוק?

ולהתייעץ איך להוריד הנקות בלילה.

התינוק כבר גדול מספיק בשביל זה,

וחשוב שתבינו שאם היא כמה 3-4 פעמים בלילה זה מש לא= 12 שעות שינה!

כשהשינה לא רצופה זה חצי מהתפוקה.

חשוב שגם האשה תבין-

כל הכבוד שהיא הסכימה שתכתוב!!!!!!!!

ושהכל בשיתו של שניכם!!!

אפילו הבקשה שלה שתעזור לה היא נהדרת,

רק צריך עוד למצוא איך לעזור, כך שלא יקלקל...

אולי רגשות האשמה שלה גדולים פי כמה אפילו משלך....

וזה וודאי לא מעודד ומעורר מוטיבציה,

לקום אחרי 12 שעות, להרגיש באסה שלא קמתי מוקדם יותר, וביחד עם זה אין כח לזוז...

בהצלחה ובסבלנות. לאל הבהל.

מעולה התייעץ,

וכדאי עם מישהו מקצועי או מבין, ולא רק באנטרנט...

(אם יש לכם רב, שנוהגים להתייעץ עמו באופן אישי, והוא מכיר מקרוב זוגות רבים, וודאי הוא יוכל לעזור לכם או חהוביל אתכם למי שיעזור)

לעזור- כן

לקחת אחריות ששיכת לה- לא.

הגבול ביניהם דק...

את יכול לתמוך, לעזור ולהשקיע, אך אם היא לא ניצלה את הזמן למה שאתה חשבת שכדאי- זו אחריותה.

מקסימום אתה יכול להסיק את המסקנה ובפעם הבאה לבחור אם לעזור או לעשות משהו דחוף אחר,

או לעזור בלב שלם בלי תנאים...

כל עוד אתה תופס את כדור האחריות- היא לא יכולה לקחת אותו.

רק אם תשחרר- היא תוכל לבחור מה לקחת ולשאת בתוצאות.

יש לי חברה שהתחתתנה באמצע-תחילת התואר הראשון וסיימה בזמן. הבן הבכור נולד להם תשעה חודשים אחרי החתונה.

שנים אחר כך רק יצא לנו לדבר על זה והיא אמרה שהיא באה ללמוד עם חברות ולא פספסה שיעורים בכל מחיר. היא ידעה שאם תצטרך להתמודד עם זה אחר כך לבד היא לא תעשה את זה. וזה נראה לי מאד נכון.

אני חושבת שאחותה או מישהו בא איתה ועשה בייביסיטר לתינוק כשהיא באה ללימודים. או ששמה במעון או משהו, אבל היתה לה הרבה עזרה.

היא בחורה מאד חכמה החברה הזאת שלי וכנראה שהיא צדקה מאד בזה.

מכל הצגת הבעיה שלך לא ניכר משהו אחד שמציק לה,  זה יותר סבל שלך מהרבה דברים, 

וחוסר שביעות רצון שהיא לא מתפקדת כמו שנראה לך שהיא צריכה או יכולה.

ולדעתי כאן נעוץ הקוץ.

 ובלשון המעטה היא לא למדה כלום

לא משקיעה אפילו טיפה. 

למרות ששנינו יודעים שהיכולות שלה יותר גבוהים.

ויש לה רעב תמידי. בצורה מפחידה 

אשתי אישרה לי לכתוב את זה

אם תרשה לי לאמר -ככל שתתן לה הרגשה שהיא צריכה לחיות בשבילך

והיא צריכה להוציא את התואר כי ככה סיכמנו

והיא צריכה להביא ילדים  כי אמרנו שאנחנו רוצים

והיא צריכה לטפל בהם ולהיניק אותם כי זה מאד חשוב 

 וכן הלאה

אתה תיראה באופן מוחשי איך היא לאט לאט תתנתק יותר ויותר .

לגבר ואשה יש צורות שונות של עשייה ותפקוד ונשמע שלמרות שהתחתנתם עם מטרות זהות והסכמים אתה לא ממש מאפשר לצעוד בקצב שלה ולפי היכולות שלה.

היא רוצה להוציא את התואר לא רק בשבילך,

ולהיות אמא ולטפל בילד לא כי צריך וזה ההסכם אלא כי זה המהות שלה.

אם תוריד פרופיל ותתן לה לעשות את מה שהיא מבינה בקצב ובצורה שלה תיראה שבסופו של דבר היא תתאושש מהלידה הרבה יותר בקלות ולתמד לשלב את הלימודים ואחר כך עבודה עם ילדים .

תהיה סבלן ואל תלחיץ כי אחרת היא תפסיד ואתה בראש ובראשונה.

אשה אוהבת לעשות לבעלה לא כי היא רק חייבת אלא מתוך שהיא מערכיה אותו ואוהבת אותו.

בהצלחה.

וזה שהיא הסכימה שתעלה את השאלה מריח שאתה לחצת עליה והיא משתפת פעולה כמו עוד הרבה דברים .

לא נשמע שהיא ששה וביקשה ממך.

תחשוב על זה.

זה טעות של הרבה גברים שהם עובדים פרקטיקה ותכלס אשה היא רגשית .

פעולה ואישרה לך לכתוב אז אתם חבל"ז.

אני בתור אמא מאד צעירה נאלצתי בשל אשפוז לתת לתנוקת תחליף חלב (מטרנה וכד) בדיעבד שמחתי על זה מאד, ואני ממש ממליצה לכל אמא שלא נמצאת כל היום בבית עם התינוק לחשוב על השילוב, כשאת בבית עם התינוק- להניק, וכשלא, אם יצא לך לשאוב, מה טוב, אם לא יש תמיד אפשרות לתת תחליף.

שאיבה זאת עבודה קשה

אבא יקר,

כמו שציינו לפני אתם עוברים תהליך מאד מאד נורמלי וטבעי.

אשתך בסה"כ כמה חודשים אחרי לידה, אם היא מניקה וגם אם לא כנראה שהיא קמה כמה פעמים בלילה. והגיוני שהיא תהיה מאד מותשת ביום.

בד"כ למשפחה לוקח להתרגל ולחזור למסלול שגרה עד כשנה אחרי הלידה. (מדברת מנסיון ב"ה של כמה לידות)

חשוב לעשות סדרי עדיפויות לגבי הלימודים, עד כמה זה חשוב לה? לך? ולפי זה לחשוב איך מתגייסים לעניין.

אבל העניין של עייפות, שהתינוק "שואב" אותה, והרעב... הם התגובות הכי נורמליות לתקופה, במיוחד אם היא מניקה.

המסירות לילד וההשקעה בו זה דבר מקסים ומאד חשוב, ככה ילדים גדלים הכי טוב ונכון... ברור שאם זה בא על חשבון משהו אחר חשוב אז צריך לחשוב איפה צריך לאזן, אבל אם מבחינת שניכם העיקר שהיא תעבור בלימודים, אין בזה שום פסול.

שיהיה גידול קל וכיף ביחד!

אם היא במצב כזה, תניח לה!

הגוף שלה עובר עכשיו שינויים רבים!

כל הערה שלך מסיגה אותה אחורה.

קשה לה, והיא עוברת תהליך עם עצמה, יש לה מספיק ייסורי מצפון גם בלעדייך והיא עוברת כרגע תהליך פנימי עם עצמה, בסיומו היא תהיה חזקה יותר.

אם היא פונה אלייך לעזרה, אז היו פה עצות מצוינות איך למקד ולנצל את הזמן ללמידה, וחשוב לוודא שזה לא נובע מדיכאון, אך אם אתה מוביל את התהליך והיא מקבלת מזה תחושה שהיא לא בסדר- זה לא יועיל, לא יחזק ולא יקדם לשום מקום.

הפוך, היא תצבור מרירות ותחושה שאתה לא תומך בה.

אני אמא לב"ה מספר לא מבוטל של ילדים שנולדו לי במהלך התארים שרכשתי. אני לא סופר וומן אבל אני אוהבת מאוד את המקצוע שלמדתי ויש בי הכרה עמוקה בכך שזה חלק משליחותי בחיים. אז עבדתי קשה מאוד ואפילו שהילדים היו תמיד במקום הראשון אצלי ,השקעתי המון בלימודים ובפיתוח העבודה.

היום כשגילי מתקרב ל40 וחלק ניכר מהילדים כבר גדול ועוזר והעומס מהבית פוחת, אני שמחה מאוד שבחרתי להמשיך להילחם. חברות שלי, שהרפו עם לידת הילדים, נשארו בלי מקצוע מספק ולפרנסתן הן נאלצות לעסוק בעבודות מזדמנות שמעיקות עליהן ובסופו של דבר גם פוגעות בבית לפעמים כי הן נאלצות לעבוד בשעות אחה"צ.בנוסף, בשנים הבאות, אני רואה איך הילדים מתחתנים, הקן מתרוקן והרבה פעמים נותרת שם אם מתוסכלת שויתרה על המון ונשארה בלי חלק ניכר מחלומותיה.

אשה יקרה, נרשמתי במיוחד לפורום הזה כדי לכתוב לך שקודם כל תבררי עם עצמך אם את לא בדיכאון של אחרי לידה או אם אין משהו משמעותי בחייך שמפריע לך . אח"כ תבררי למה הלכת מלכתחילה ללמוד את אותו התואר, תזכרי בחלום שהיה לך ותבררי אם הוא עדין רלוונטי ואם את חושבת שזה קשור לשליחות שלך בחיים, האם זה קשור לסיבה שנבראת. אם לא, זה הזמן להחליף כוון ומהר.

ואחרי שסיימת את כל זה ,לידה והנקה הם קשים ולוקחים משאבים, את צריכה יותר לישון , להקפיד על ארוחות טובות ומנוחה, אבל בהחלט את יכולה להמשיך במקביל גם תואר דורש (אולי תפחיתי במספר הקורסים עד סוף ההנקה) בדורנו, שיש מכונת כביסה ומייבש ואוכל זמין ומים בברז בהחלט נשאר לנו זמן להמשיך לתרום לעולם בנוסף ללידת הילדים וגידולם. תקחי בחשבון שהעומס מהבית בשנים הקרובות לא יפחת אלא רק יעלה ולכן זאת צומת הדרכים בה את בוחרת אם לוותר על הכל או להילחם על החיים שאת רוצה.

המון הצלחה!

לאמא הקרייריסטית, מסכימה בגדול עם מה שכתבת.

אבל אולי לפותחת קשה מאד וזה ילד ראשון ולאט לאט מתרגלים ומגבשים סדר חיים חדש.

אז צריך לתת מקום גם לקושי.

אול יזה הזמן למלחמת הישרדות ועוד לא "להלחם על הכל".

כי אם היא תרגיש שהיא נכשלת במלחמה הזאת זה עלול לרפות את ידיה שלא לצורך.

אז לא לוותר אבל כן לנסות להקל ולקחת יותר לאט.

עדיף לסיים תואר שנה אחרי הזמן עם ציונים יותר טובים לפעמים.

העיקר שאתם מבינים את עצמכם ואחד את השני.

וזה לגמרי נכון, סדרי עדיפויות. לנוח, להתאושש, לשמוח. לא להיבהל מקצת עיכוב ב"חזרה לסדר" - ולהמשיך עם כחות מחודשים.

תצליחו.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..