אני כופרת???

כל יהודי יקר מאוד בעיני ה', את הבת שלו!!

זה שאת לא עצובה לא אומר שעברת עבירה או משו...

תכלס זה נראה כאילו בגלל 3 השבועות אנחנו רחוקים יותר מה'- יש חורבן לא? 

אבל, כתוב שכל השנה ה' שמח כלפי חוץ ובוכה בחדרי חדרים (על בית המקדש..), ו3 שבועות בשנה הוא נותן לנו להרגיש קצת ממה שהוא מרגיש כל השנה... ואז יוצא שזה בעצם מקרב אותנו אליו- הקדוש ברוך הוא משתף אותנו בכאב הכי גדול שלו, שזה תכלס כבוד, ובכך אנחנו מתקרבים אליו עוד יותר מתוך הכאב המשותף.

מצד שני, רואים שכתוב בדיוק הפוך!! שכל השנה ה' בוכה כלפי חוץ ומחייך בחדרי חדרים! אז איך זה יכול להיות? 

אז לפי המשפט הזה, כל השנה אנחנו רואים את המציאות השחורה. כל השמאלנים, התקשורת, הרדיפה של היהדות, פריצות, תועבות, אין לנו את בית המקדש!- כל החוסר שיש. ויש זמנים שצריך לעצור, להסתכל בכלליות על המצב שלנו מול מה שהיה קודם ולהגיד- וואלה, יש כ"כ הרבה דברים טובים, אפילו במדינה הזאת, על כל המגרעות שלה, עדיין זה יותר טוב מהאנגלים, מהתורכים, מהנאצים ימח שמם! מפעלי חסד, אולפנות, ישיבות, תנועות נוער, עמותות, בתי חולים יהודיים- מי היה מאמין לזה לפני פחות ממאה שנה??

אז איך אפשר ללכת ע"פ משפטים סותרים, אם שניהם נכונים? 

זה המעלה של חסיד, שהוא יכול להכיל בתוכו שני הפכים שהם שניהם אמת- בזמנים שונים. למצוא את האיזון.

עכשיו אנחנו בתקופה של החסר. לראות מה דרוש תיקון, לבכות עליו, להרגיש עד כמה זה באמת חסר לנו ואנחנו פשוט חיים בקוקוס. לכאוב כדי להתעורר, לדרוש תיקון, לדעת שהמצב הזה לא ימשיך ככה!!

אז נשמה אהובה, תשמחי שאבא שבשמים בחר לשתף אותך בסוד הכי גדול שלו, מה הוא באמת מרגיש בפנוכו, זה מראה על קשר אמיתי! ותכלס, זה גם כואב לך. תשתפי אותו, תספרי לו גם שזה חסר לך. תאמיני לי, זה לא ירחיק אותך ממנו...

שנזכה בקרוב לגאולה שלימה ולבנין בית המקדש עוד היום!!

כל שאר יום מפחיתים בדברים משמחים. כעיקרון, עד ר"ח מנחם-אב הבעל"ט, אין סיבה לשמוח, מלבד המנהגים השונים. רק מר"ח מנחם-אב ממעטים בשמחה! וזה בכלל לא נוגע לתפילות וללימוד תורה! אסור להיות עצובים, פשוט לא לשמוח יותר מדי, או בכלל. רק בט' מנחם-אב בעצמו, אנחנו עצובים! כי זו עבודת ה' שבעז"ה תשתנה לטובה, "לבכות עם ה' " על חורבן הבית. ומי שבוכה על ירושלים בחורבנה, יזכה (ונזכה) לראות אותה בבניינה!!

פיקודי ה' משמחי לב..

להוסיף לימוד בתורה בענינים שמשמחים את הלב

המשנה ברורה פוסק אחר השו"ע.(סי' א סעי' ג) "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש – משנ"ב :אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה." זה כל השנה ובאמת בימים אלו ראוי להגביר את האבלות שאלו ימי החורבן, בין פריצת החומה וחורבן העיר לשריפת בית אלהינו...

השמחה היא בעבודת ה' ולא שמחה ריקה. חלק מעבודת ה' היא אבלות על ריחוק מקרבת אלהים. מושג השמחה בעבודת ה' ממש עובר טשטוש בדורנו....

בהצלחה רבה.

משהו קצת משובש אצלך.לא מתכוון להעליב כמובן אבל עצבות ואבלות הם לא בדיוק אותו דבר.נראה כאילו אתה משווה את האבלות לייאוש וזה ממש לא אפשרי לעבוד ככה את ה'.

ישנה בדיחה על "ננח" אחד שראו אותו בכותל בתשעה באם עם חיוך מאוזן לאוזן.

שאלו אותו: למה אתה שמח?

אמר להם הננח:מצוה להיות אבל היום?- מצוות צריך לעשות בשמחה......

במישור המעשי הפשוט- להיות אבל! זה אומר לא לשמוח בזה (אני לא מדבר על סיפורי חסידים על אדמו"ר שבירך שהחיינו על מצוות קריעה...)!!!!

במישור העמוק יותר, הנעלם ברגש המוחש- יש צד שמחה כי בעצם החורבן יש ברכה ומברכים על הרעה כשם שמברכים על הרעה- היינו, שאחרי הכל הכל מאיתו יתברך וגם בעצם החורבן שהוא הסתר פנים יש צד של הופעת שמו בעולם (באופן מוסתר מאד) ובעצם הווית הופעה זו אין הבדל, בפנימיות בין חורבן לתקומה. אך זה צד טמיר ונעלם. מה שאמורים להרגיש היא אבלות= עצבות... וזה אינו שמחה... (בצד הפנימי הלא מורגש ישנה שמחה של מצווה).

הכוונה היתה על המשמפט "טוב לי לעשות זאת מתוך שמחה" מלבד הבעייתיות המורגש בהגדרת דרכי עבודת ה' כמשהו שנשמע כצורת התחברות רגשית (ובטח שלא על הלכות) הוא ממש כמו הבדיחה שציינתי בתוכן התגובה... מחילה אם הבנת שזה היה למען רדת עליך ועקוץ אותך...  אלא לומר שאינני מסכים לו ומבחינתי הוא צריך להשאר כבדיחה.....

ללימוד גמרא מבחינה ריגשית

<צ>

וצריך להבין קודם מה משמעות שמחה של מצווה...

בעז"ה מחר(אם יש דבר כזה בפרטי אז אולי אוכל לעזור.בכללי תוכלי לפתוח שירשור חדש.זה יה ה מעניין)

http://www.yeshiva.org.il/midrash/28941

קרוב אני לדבריך רק שיש להבדיל גם בתוך ימים אלו בין האבלות ללימוד והתפילה.

למה בעצם אנחנו באבל? גמלי זה קשה אני ילדה ששמחה אצלה זה האלף בית..אבל כששאלתי גם את השאלה הזאות אמרו לי שבעצם זה להראות לנו מה אנחנו מפסידים שאין לנו בית מיקדש הרי ביום יום אפאחד לא באמת חושב עלזה ולא באמת אומר שזה הפסד גדול שאין לנו בית מיקדש..אבל עלזה יש משל מדהים..זה כמו מישהו שהיה בכחא והיתחתן שם..נולד לו ילד הילד הזה גדל בכלא לא היה לו לאן לישוף..זה המקום היחיד שהוא יודע על קיומו..הוא אפעם לא חשב על החיים האמתיים שבחוץ..כי ככה הוא גדל והיה בסדר עמזה.אבל ככה עמ"י עכשיו..אנחנו נולדנו למציאות שאין בית מיקדש ואנחנו לא מבינים מה אנחנו מפסידים... ווהתקופה הזאות של האבל מזכירה לנו מה אנחנו מפסידים איזה גודל של הפסד..ולהראות מה אתה מפסיד אי אפשר דרך שמחה...וזה הסיבה של האבל בשלושת השבועות

http://www.yeshiva.org.il/midrash/28941

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....