לצערי אני חולק עליך המציאות השתנתה בדורות הקודמים שנשים לא עבדו וגם היו חיים בחמולות (המשפחה המורחבת כמו שנהוג אצל הערבים) והייתה עזרה וחילקו את העבודה בניהן והגבר היה אחראי על פרנסת המשפחה.
והיום האישה גם עובדת ובמקרים מסויימים המפרנסת העיקרית בבית בנוסף על כל עבודות הבית והציפה היא שהן צריכות לעמוד בזה(לפעמים זה יכול להוביל לעומס יתר נפשי ופיזי על האישה ) ואיפה הבעל בכל הסיפור??מחובתו הבסיסית לעזור איפה שרק אפשר איני בא להוריד ממעלת התורה חס ושלום זה קצת נראה שהפכו היוצרות שכן תנאים ואמורים ורבנים לאורך ההיסטוריה עבדו ולמדו ופרנסו גם עם זה היה מעט דוגמא אחת מני רבות הלל הזקן כשהגיע ארצה היה עני מאוד, עבד כחוטב עצים והשתכר טרפעיק (מטבע בעל ערך מועט) אחד ביום. מחצית היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי רבותיו, ובמחצית השנייה השתמש לפרנסת בני ביתו כן על זה הדרך רבים מגדולי ישראל.
היום לצערי אנחנו לא מעריכים מספיק את הנשים שלוקוחות עליהם הרבה
שלושה שותפים באדם
מי אינו אוהב גם את אביו וגם את אמו?
ככל שמדובר בבית נורמלי, מדובר בקשר טבעי, אמיץ, חזק, עמוק ואמיתי לשניהם. ממילא כשם שתלמיד שאוהב את רבו ומורו הוא מקבל ממנו יותר, כך הילד מקבל וסופג את חינוכו משני ההורים.
אולם, על אף האמור לעיל, עולה מחד דברי חז"ל (קידושין ל') המסבירים את ההבדל בין כבוד לבין מורא, שישנו הבדל משמעותי בין אופי הקשר של הבן לאביו לבין הקשר לאמו - וכך כתבו: "תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם (ההתבטאות הדרמטית משהו - "גלוי וידוע", אמורה להדגיש ולהכריז על כך שמדובר בהבדל יסודי בטבעו של האדם), שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע... שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב".
מאידך, מדברי ספר החינוך המדגיש את חיוב כיבוד ההורים מצד הכרת הטוב, נראה שהקשר של הבן אל שניהם הוא שווה: "שראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה", שהם הרי שותפים עם הקב"ה ביצירתו.
אז מהי אם כן חלוקת התפקידים בין האב לאם בחינוך ילדיהם?
ניתן לומר כך: כשם שלכל אבר מאברי האדם יש תפקיד, כך לכל אחד מההורים יש תפקיד משמעותי אחר בחינוך ילדיו. זו המשמעות של דברי הגמרא בקידושין (ל'): "שלושה שותפין באדם: הקב"ה ואביו ואמו". לכל אחד מהמוזכרים בגמרא יש תפקיד גם בהמשך הדרך: האב הוא הדמות לילד והוא מורו ורבו לכל דבר, שמלמדו תורה ובונה את תוכן חייו וגם מלמדו דרך ארץ שכן נאמר" דרך ארץ קדמה לתורה " (ובכלל זה לעזור לזולת ) ולכן "ברא כרעא דאבוה" (בן רגל אביו - ממשיכו) ולכן "ברא מזכה אבא" (בן מזכה אביו).
לעומתו - האם היא זו שמזרזת את הילדים ללימוד תורה ולתפילה, מדרבנת אותם לכל מעשה טוב, מחוברת אליהם בקשר נשמתי רגשי עמוק ויומיומי וכן מרעיפה עליהן עוצמות של חום ואהבה.
האב חייב את האם, והאם חייבת את האב! המטרה שווה והדרך שונה וביחד החינוך שלם! לפיכך, אומר ספר החינוך, הכרת הטוב של הבן כלפיהם שווה.
חשוב מאד שהאב והאם יעבדו בעבודת צוות.התורה יצרה פרמטרים מסויימים לקבוע מתי נעשה ילד "בן סורר ומורה", ח"ו. האב והאם צריכים להיות שווים במספר דברים: "איננו שומע בקולנו!" - שיהא קולם שווה (סנהדרין ע"א). אבל אם אין הם משדרים על אותו תדר, אזי הילד יודע לנצל זאת היטב, והוא גדל כך שלא באשמתו.
הקב"ה "כשותף" משפיע מלמעלה את טובו וחסדו עליהם. לכן השווה הכתוב את מצות כיבוד ה' לכיבוד הורים (קידושין ל'). כלומר, חלוקת התפקידים בין ההורים בחינוך הילדים היא רצון ה' על יראיו, וכן חובת הילדים בכיבוד הוריהם ושמיעה בקולם היא שליחותם. יהי רצון שבזכות מצוה גדולה זו נשפע שפע טוב משמי מרומים.
עצה קטנה ששמעתי מעלה גדולה היא ללמוד עם אישתו בבית מה שנקרא חברותא (הלכות שבת, הלכות לשון הרע, ענייני כשרות וברכות ,אמונה, ופרשת שבוע וכו') שזכינו שהיום הרבה ספרים כתובים בשפה ברורה ונהירה לכל ושזה כל כך מחבר בין בני הזוג ,ושכן כך הילדים זוכים ורואים שהתורה לא נשארת רק בבית המדרש אלא מביאים את זה לבית ומשתדלים להביא לידי מעשה בכל תחומי החיים .
ועוד משהו קטן הבית הוא בי"ס ללמוד גמילות חסדים לפי הכללים "עניי עירך קודמים" ,"ומבשרך לא תתעלם"
הרי שאין לך קרוב יותר מן האישה שאמרו חז"ל "אישתו כגופו" לכן חיוב החסד כלפיה הוא גדול ביותר .
ולפעמים רואים תופעה מוזרה שאדם עושה חסד עם כל מי שפונה אליו ואילו בבית אשתו לא רואה את אותו בעל חסד , אדם זה חושב שעיקר המצווה היא כלפי זרים אך אינו מבין שעיקר מצוות החסד צריכה להתבטא כלפי אשתו (הגה"צ ר' חיים פרידלנדר "וידעת כי שלום אהלך" ע"מ סב).
ועוד בעניין זה דבריו הנוראים של ר' חיים ויטאל כי מידותיו של אדם נמדדות אך ורק כלפי יחסו לאשתו כלומר שגם אם יעסוק בחסד וביקור חולים ומשמח חתן וכלה בוודאי יחשוב כי זכויות רבות לו ,אבל ידע נאמנה כי בודקים איך התנהג עם אשתו אם גמל חסד איתה אשריו וטוב לו אך עם הקניט והזניח ובביתו כועס ומקפיד ללא רחם וללא חסד ונשיאות בעול הרי זה מכריע דינו.
סיפורים על גדולי ישראל בכיבוד האישה
ורואים עד כמה חשוב לעזור לאישה בבית שגדולי עולם מצאו זמן להקדיש על חשבון לימוד תורה אז גם אנחנו צריכים.
מסופר על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהיה דורש מתלמידיו הנשואים שיגלו יחס אדיב ומכובד לנשותיהם, ואת מידת החסד שהאדם נדרש להטיב עם הבריות, יבצעו ראשית כל עם נשותיהם ובני ביתם, שכרגיל מזלזלים בהם מתוך שרגילים עמם.
לוותר - כן. על חשבון בן הזוג - לא
בסוף ימיו בעת שהותו בעונת הקיץ בתל אביב, היה רגיל רבי נתן צבי פינקל לומר שיחות מוסר בבית מלונו בלילי שבתות בין השמשות לפני אנשי תורה ותלמידיו לשעבר.
פעם נמשכה השיחה יותר מן הרגיל עד שהגיע זמן תפילת מעריב, והנה פתחה אשתו הרבנית - שהיתה ספוגה מרוחו של רבי נתן צבי ובקיאה באורחותיו - את הדלת ולחשה: "הם לא בחורים בישיבה, יש להם נשים!". מיד הפסיק רבי נתן צבי את שיחתו בתוך שיא התלהבותה וציוה להתפלל.
אחד הנוכחים העיר: "הנשים שלנו אינן מקפידות". השיב לו רבי נתן צבי: "ראשית כל, אינני מאמין לכם,ואין לכם רשות לוותר על חשבונן. שנית, הרי אשתי בודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה". לא הועילו כל הפצרות הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון שבדרשתו, והוא האיץ להתפלל, ומיד אחר התפלה מיהר לברך כל אחד בברכת "שבת שלום" ושלחם לביתם
מסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה נוהג לבוא לעזרת רעיתו הרבנית כל אימת שהתעורר צורך בכך, אם כי הרבנית לא רצתה את מעורבותו של רבי משה בעניני "העולם הזה" של הליכות הבית.
בהגיעם לאמריקה - התקשתה הרבנית להתמודד עם עריכת הקניות בארץ זרה עם שפה לא פחות זרה. לא היתה זו פחיתות כבוד עבורו להילוות אליה למכולת או לשוק הירקות.
פעם נתגלה רבי משה, והוא כבר בא בימים, עומד במטבח ומדיח כלים. הוא הסביר: "הרבנית אינה חשה בטוב, ויודע אני עד כמה אינה אוהבת לראות את הכלים בלתי מודחים ולא במקומם".
"עזוב תעזוב עמו" - קל וחומר לאשתו...
אחד מתלמידי רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלבודקה, סיפר, שזמן קצר לאחר חתונתו הפתיעו פעם ר' נתן צבי בשאלה: אם הוא עוזר לאשתו בבית בערבי שבתות?
התלמיד השיב לו מיד בחיוב, והוסיף שהרי חז"ל מזהירים לעשות לכבוד השבת, ונהגו כך בעצמם: "רב ספרא מחריך רישא ]אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרך הוא בעצמו - רש"י[, רבא מלח שיבוטא ]דג[, רב הונא מדליק שרגי ]נרות[, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא ]מחתך סלק[, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי ]חטבו עצים[ וכו'".
חייך ר' נתן צבי ואמר: "צדיק'ל, וכי משום כבוד שבת לבד ורק מתוך דברי חז"ל צריך אדם לעזור לאשתו?והלא זו מצות עשה מפורשת מן התורה: 'עזב תעזב עמו', ועל אחת כמה וכמה לאשתו, שיש כלפיה חובות מיוחדות, ועוד בערב שבת שהעבודה מרובה והאשה עייפה וממהרת להספיק עד הדלקת נרות, האם יש לך מצוה שבין אדם לחבירו גדולה מזו?" והוסיף להאריך בזה כהנה וכהנה.