שהוא יוצא ברגע האחרון וחוזר לדבריו מיד.. (חזור פחות רילוונטי כיוון שכבר ישנים כולם)

וזה העניין שאמרתי לו, לא סתם! אלא שאני באמת לא מסוגלת...

ולא כשיוצא אלא בהזדמנויות שונות...

אני מרגישה שאני מדי טובת לב ודואגת לו ולא באמת רוצה שהוא יפסיד והוא מנצל את זה ולא דואג לי

הוא שם פס וממשיך!

נשמע שהוא מרגיש שאת בקונטרול ולא צריכה עזרה.

או אולי זה בגלל שהוא עוד לא עשה את הסוויצ' של "יציאה מהאני הפרטי" ל"מערך המשפחתי"

לדעתי לא כדאי לך לשמור בבטן. 

את באמת עושה הרבה (ומניקה!!).

כדאי לשבת לדבר בניחותא על הדברים.

דברי איתו ממקום של "אני זקוקה לך" ולא ממקום של ביקורת.

לגבי לימוד התורה,

זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני. לצאת בערב ללמוד תורה זה מבורך בעיני אבל אולי תדברו ביחד ותמצאו זמן אחר, פחות לחוץ, שילמד.

אפילו תציעי לו כתקופת ניסיון לוותר על השיעור בערב וללמוד לדוג' אחה"צ (להקטין את זמן המנוחה)

ואז תדרבני אותו ע"י זה שתגידי לו כמה העזרה שלו חשובה לך. כמה את רגועה יותר..

ממש בהצלחה!

ושאני לא יכולה בלעדיו בהשכבה ולא שומרת בבטן,

הוא יודע ומעגל פינות!

או כמו השבוע שפשוט הלך במיזיד!

(בגלל שרבנו, ובאופון כללי כשמשהו לא נראה לו הוא זורק ועושה מה שבא לו אך זה נושא שכרגע לא אפתח).

הלימוד שלו הוא לא לבד ואין שום אפשרות להזיז אותו או להקדים וללמוד במקומו,

הוא לומד עם עוד אנשים מאד מסויימים בשעה ומקום מסויימים וכו'. זה או שהולך אז או שלא הולך בכלל

ובנוסף: אני מתקוממת מזה שכאילו "אני זקוקה לעזרה שלו".

זה הרי בדיוק הגישה שלו- שהוא עוזר לי כשהוא מטפל בילדים *שלנו*!

ואם הוא עצבני עלי אז הוא הולך כי הוא לא רוצה לעזור *לי*.

הילדים האלה **שלו** והוא אחראי עליהם, ולא יכול להפקיר אותם (ולהשאיר שלושה תינוקות

שזקוקים לטיפול וצורחים ועייפים ורעבים ומלוכלכים עם אמא אחת שיכולה להשתלט על שניים בלבד במקרה הטוב,

זוהי הפקרות!!)

ואת כל הדברים הללו הוא יודע מצויין, רק שהוא בא מבית שהאבא עושה טובה כשהדבר היחיד שהוא עושה זה להוריד זבל

וגם את זה לא עושה.

אז הוא בס"ד לא חי ככה באופן השוטף- אחרת הייתי "גרושה מתוסכלת" ולא "אישה מתוסכלת"...

אבל כניראה שמיתחת להכל התפיסה המזעזעת הזו קיימת ובועטת, ואני לא מוכנה לחיות כך!

ומה יקרה אם תיקחי ביביסיטר לשעה אחרי העבודה ותנוחי?

או שתיקחי עזרה להשכבה?

יש לי הרבה שכנות עושות את זה.

אבל בכל אופן כדאי לך ללכת למישהו שהוא מעריך ולספר לו והוא כבר ימצא את הדרך להסביר לו מה זה אומר להיות בעל ואבא, כי זה נראה לי משהו שהוא לא מבין בבסיסי וגםם אם הבעיה הזו תיפטר זה יצוץ בצורה אחרת אז חייבים לפתור אותה.

אך זו שעה שהילדים זקוקים לראות אותנו אחרי יום שלם שהיו במעון

זה יכול להיות פתרון חד פעמי, אך לא באופן קבוע.....

על הרעיון הזה של המפגש

אך לעינינינו, הריב שלנו היה על דבר אחר שטותי..רק בגלל שהיינו "ברוגז" הוא התנהג ככה

בדרך כלל איננו רבים על העניין וגם הפעם זו אינה הסיבה

בדרך כלל מה שקורה הוא:

אני: מבקשת שלא ילך כל עוד הילדים אינם ישנים

הוא:הולך...

אני: אין לי לב לעצור אותו ובדרך כלל כבר לא אומרת כלום...

וגם אני לא יודעת מה יהיה "לאחר שיצא" עדיין... ובצורה לא מפתיעה שוב ושוב הילדים יוצאים ואז אני מתחרטת וקורסת ואומרת שלא אתן לו שוב, אך עד ליום רביעי שהוא הולך שוב אני מספיקה לשכוח...

כך בעצם הוא נהנה מ"הסכמה בשתיקה" למרות שאני כן אומרת לו פשוט לא "רבה" איתו על זאת.

אך בדרך כלל אין מאבקי כח בינינו רק עכשיו הכל צף כי רבתי איתו

ולקחת עזרה לזמן ההשכבה? לא בא בחשבון? אם תגידי לי איפה את גרה אני אוכל אולי בע"ה לשלוח לך מתנדבות,

ואופציה נוספת שחשבתי עכשיו- יש מצב שהשיעור עובר אליכם הביתה? ככה זה שהילדים ילכו לישון בלי בעיות יהיה ברצון שלו והוא יעזור לזה, גם תרוויחי בית מסודר וגם כבר כתבו בפרקי אבות- יהי ביתך בית וועד לחכמים, זה רווח בכל התחומים,

וחוץ מזה תזכרי שהשלב הזה בחיים עובר, והילדים יגדלו ויעזרו לך.

חמודה, אני קצת יותר מבוגרת ממך וכבר נשואה הרבה מאוד שנים. עם יעוץ ותקופות לא קלות. על פניו נראה שהתקשורת ביניכם לוקה או חסרה בכלל. את אומרת א הוא אומר ב. הוא בכלל לא מקשיב לך ואז את שולחת טקסט. טקסט זה לא דיבור! ומצער אותי כמו שאחרים כאן אמרו שבעצם זה שרצית ליצור בית של תורה את הסכמת למצב הזה. זה יפה מאוד שהגבר הולך ללמוד כשאין ילדים. אבל ברגע שיש משפחה המחויבויות משתנות. נראה שאת שינית את סדר העדיפויות שלך הוא לא. הילדים לומדים מזה רק רע. הם לומדים שאמא משרתת את אבא והוא עושה מה שבא לו. זה חינוך גרוע וכשיגיע יומם להינשא הם יעשו את אותו הדבר!

לכן אני אומרת מייד מייד למצוא בעל או בעלת מקצוע שילמדו אתכם את חלוקת התפקידים ובעיקר את דרכי התקשורת שתוכלו לשמוע זה את זו.

בהצלחה!

חשוב שילך ללמוד

תראו איך מסתדר עם השאר

תכיני לו צ'ק ליסט-

אני XY

אתה- ובהתחשב שאתה צריך ללמוד (כלומר שזה של שניכם)

- צריך AB/ לתת לי עוזרת שעתיים

שיעורי תורה נשמעים לי כמו עוד תירץ לברוח מהבית כדי להתחמק מלעזור.

תראי זה נשמע שהוא די שם פס ונהנה מזה (מה זה לצאת בחיוך?)

אז עזבי אותו. מבחינתך זה כאילו את לבד. כאילו הוא בקבע.

אל תבקשי ממנו כלום, ובמקביל אל תצאי מדעתך. גדלי את הילדים בנחת, תשכיבי אותם בקצב שלך, לפי הכללים והחוקים שלך ועזבי אותו. לא רוצה לעזור? לא צריך. אסור לך להיות תלויה בו.

(ובאמת לא יודעת מה שווה התורה הזו?)

בגדול הייתי אמורה לומר לך שתלכי ליעוץ. השאלה אם בעלך בכלל בקטעים של ללכת ליעוץ? 

שגם אם בעלך לא יסכים ללכת, כדאי אפילו שתלכי לבד. כי יש לך שאלות וסוגיות טובות ששוות התבוננות ועצה טובה ממישהו מקצועי ומנוסה.

מסכימה עם mshlomo שזה נשמע שהוא פשוט שם פס.

מסכימה גם עם "כל זמן" שכדאי שתלכי לייעוץ לבדך, וייתנו לך כלים איך להתנהג איתו כך שייתיחס אחרת.

הוא באמת לא מבין נכון את מקומו בבית וזה כנראה גם עבר אליו בירושה מאביו.

מוסיפה עוד משהו:

האם יש אפשרות שתדברים עם האנשים שאיתם הוא לומד?

אם זה איזה שיעור קטן, תדברי עם מי שמעביר את השיעור. תסבירי לו שזה יוצא בשעות שבהן את מאד צריכה את עזרתו ואת קורסת. והאם הוא יכול לשנות את שעת השיעור.

ואת יודעת מה, אולי בעלך יתבייש שיודעים שהוא לא עוזר כלום בבית ומתוך אי הנעימות הזאת מהאנשים בשיעור הוא יצטרך להישאר בבית.

זה קצת להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, אבל את יכולה להציג את זה שהוא לא נעים לו לבקש לשנות שעה אבל את צריכה אותו ומבקשת במקומו.

לא יודעת אם זה מעשי אבל מעלה אפשרות.

מקווה בשבילך שהקב"ה יאיר את עיניו למה שחשוב ומה שנותן אושר בחיים (וגם שכר בעוה"ב..).

ותמנעי מעכשיו אם את לא מונעת. זה יותר מדי עומס ואת לא יכולה להוסיף עד שהמצב לא משתנה.

דבר ראשון העניין הזה הוא רק הופעה של יחסים לא נכונים לא התפילה והלימוד הם הבעיה אלא זה נובע מטיב היחסים בינכם - בזה אתם חייבים לטפל.

דבר שני - מנחה וערבית במניין אין לזה תחליף ומה לעשות בגלל שעון הקיץ המטומטם זה נופל בדיוק על הזמן הזה . באמת היית רוצה שלא יתפלל במניין כדי לעזור לך?

חשיבות של דבר נמדדת דווקא כשלא כ"כ נוח אז אני מוותר או מתאמץ?[ למשל כשהייתי בטירונות ואתה מת מעייפות אתה מחפף בתפילה ולימוד או שאתה מתאמץ להתפלל וללמוד משהו]

את כותבת ששיעור תורה באמת חשוב לך - אז שכר הלימוד שלו הוא שלך . להזכיר את אשת רבי עקיבא?

ואסיים בהסבר שאמר לי מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל "עזר כנגדו" דרשו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו. זכה הוא הולך ללמוד והיא בבית עם הילדים היא הולכת הוא נמצא וכו' - עוזרים אחד לשני. לא זכה כנגדו היא עושה הכול כמו ראי שלו הוא פונה לעסוקיו גם היא וכו' והילדים הפקר.

אני בטוח שאם תשאלו רב, הוא יגיד לו בצורה מפורשת שהאחריות שלו לעזור בבית היא לא פחות חשובה משיעור תורה שהוא הולך אליו. הוא יכול גם למצוא שיעור/דף יומי אחרי עשר בלילה,ף, ולא להשאיר אותך לבד עם ילדים בשעות הכי עמוסות וקשות ביום

כדי שלאדם יהיה חשק להיות בבית צריך שידע שמחכים לו

כשהוא נכנס - עוצרים לרגע ואומרים לו שלום בשמחה

מבקשים ממנו עזרה בצורה מכבדת ולא מאשימה

מבינים שאולי דברים שלי קל לעשות בשבילו הם ממש אתגר

ואם זה גבר, אומרים מפורשות מה הציפיות ממנו ולא מצפים שיבין לבד

אם אדם מזדרז לצאת מהבית ומאחר לחזור - צריך לבדוק למה זה

אולי טוב לו יותר בחוץ

כמובן,

זה לא מסיר ממנו את השותפות והאחריות

זה לא מקטין את גדולתך, שאת מתקתקת את הבית ומגדילה ראש

זה לא אומר שהוא לא צריך להשתפר ולהשתנות

רק אומר שאולי שיפור האווירה וההערכה בבית, יכולים ליצור מצב של win-win

ולנסות לעזור לה.

יש עוד כמה פתרונות חוץ משלא ילמד תורה, אבל לא נשמע שיש נסיון כזה מצידו.

לאחר שחזרתם מהעבודה את מוציאה משחק או שניים לכל אחד מהילדים ומשאירה אותם לשחק בסלון. את הולכת לנוח, הבעל ממשיך לשבת על הספה אך מקבל תפקיד נוסף של בייבי סיטר. את  הולכת לנוח בחדרך למשך כשעתיים (בקיץ) , אם הילדים באים עם שאלות שולחים אותם לאבא, אם זה ממשיך לאורך זמן אז לאחר כמה ימים את גם נועלת את דלת חדר השינה.

לאחר שהתעוררת קצת יותר מאוששת, מתארגנים ליציאה (לא מסדרים את הצעצועים), רצוי שכל המשפחה תצא ביחד, האבא לבית הכנסת ואתם לגן שעשועים או כל מקום אחר. אם המרחק לבית הכנסת גדול, אז יוצאים כמה דקות קודם כדי שבעלך לא יאחר ומצד שני לא תצטרכו לרוץ.

כשחוזרים הביתה, את מייד מקלחת את הילדים ומלבישה להם בגדי שינה, אבל לא הלכים לישון. מתכנסים בסלון ואוספים ביחד את הצעצועים, לאחר איסוף הצעצועים עוברים לשעת סיפור (רצוי בסלון), לפעמים את המספרת לפעמים הבעל בימים שנמצא ולפעמים הילדים בעצמם (לפתח את הדמיון ולבדוק את הקשב והזכרון שלהם). לרוב הילדים ירדמו במהלך איסוף הצעצועים או הסיפור ואז רק צריך להעביר אותם למיטתם. אם לא, אז נותנים לכל אחד ספר או משחק (לתינוק) במיטתם ומשאירים להם אור בחדר. את בזמן הזה מבצעת את מטלות הבית ולא באה אליהם, ילד שקם, את מבררת מה הוא רוצה ואם זה לא בעיית חרום את מטילה עליו משימות בית לעזור לך, כמו קיפול כביסה, טאטוא וכדומה. לרוב הם יירדמו מהר מאוד.

אוכל - מוותרים על ארוחה מסודרת בבית ונותנים לילדים מאכלים בריאים בזמן המשחק אחרי המעון או ביציאה לאחר מכן , זה יכול להיות חצאי סנדביצים עם חביתה , טונה, אבוקדו וכדומה או פירות וירקות אהובים עליהם (חתוכים מראש לפרוסות/חתיכות שנוח להחזיק ביד ולאכול כמו חטיף). שתייה - מים או מטרנה. לא חטיפים  מוכנים ולא שתייה מתוקה.

בנוסף, את צריכה למצוא לך זמן לעצמך בימים או בשעות שהבעל בבית, כגון ריצה או הליכה עם חברה, שיעורי תורה לנשים, או סתם יציאה לבית קפה עם חברות.

ופעם בשבוע עד שבועיים תמצאו זמן וסידור לילדים לצורך בילוי זוגי

שהילדים לא מעוניינים לשחק בבית אלא בחוץ והבעל עוד בעבודה כשאנחנו הולכים.

בזמן של מנחה בישוב שלנו, זה רק מניין אחד, והילדים כבר אמורים להיות במיטה בשעה הזו

בעצם כבר שעה לפחות קודם מתחילים בארוחת ערב ומקלחות לכולם... ככה שזה לא מתחבר אחד לשני.

לקלח לבד את שלושתם לא אפשרי- מדובר בתינוקות ממש, סכנה....

חובה 2 אנשים בשלב הזה.....

הם ממש לא ירדמו בסלון אלא יתפרעו....

והרעיון שיאכלו בחוץ או תוך כדי לצערי לא הולך אצלנו הם פשוט לא אוכלים ואז קמים מהמיטה שהם רעבים....

כך בזמן ההשכבה אם לא אחד מאיתנו או שנינו יחדיו יושבים ומודאים שהם לא מעירים זה את זה, מהר מאד

נהיה בלאגן.

אחד מפריע לשני לישון, הם בוכים ורבים, ואז עלולים כבר להיות "אחרי השעה" ועד 12 בלילה גם נשכיב אותם...

וכמובן את שוכחת שיש תינוק שישן וצריך לינוק כעשרים דקות חצי שעה לפני שישן, בשקט

דבר שלא ניתן לעשות עם 2 אחיו הגדולים יותר ברקע- הם מעירים ומפריעים לו.......

והתינוק עייף לפני שני הבנים הגדולים ככה שאי אפשר לחכות עד שירדמו ואז להשכיב אותו....

בקיצור אלה רעיונות באמת יפים, אך בעיקר בכתב ולא אצלנו בבית.....

ובעיקר- התשובות שנתת הם פתרון טכני (הלוואי והערב היה אצלנו כזה "פסטורלי") לבעיה של השכבת הילדים

אך לא להתנהלות של הבעל, שאם כבר הוזכר, יושב כל הערב עם הסמארטפון עד השעות הקטנות של הלילה

לא מחליף מילה עם אישתו, ולפעמים אף הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה ואף בבקר...

(ככה שהסיבה למה הוא עייף לא בטוח שקשורה דווקא לעבודה....)

הוא בבית כימעט תמיד מלפני, מגיע מהעבודה, אני רק חוזרת עם הילדים כשהוא בבית רגל על רגל

ככה שמי שמקבל את השני- זה הוא אותי...

ולא, הוא לא מתייחס (לשאלתך עובד) לא שואל איך היה, לא לבבי, לא מציע שתיה גם כשמכין לעצמו

שקוע בעצמו ובסמארטפון מתייחס רק לילדים

אז כן, כתבתי שהוא שותף בעול הבית בדרך כלל וזוהי התנהגות נקודתית כאשר הולך ללמוד (שזה לא מעט פעמיים בשבוע!)

אבל גם באופן כללי אינו מתייחס אלי כל כך, גם כשמבקשת לדבר על דברים חשובים לי

בא נגיד שבתקופה האחרונה הוא סוג של שותף לבית מהסוג הגרוע.......

ובא נגיד שאין מה להשוות בין סך מה שאני עושה בבית (עבודה, נקיונות, כביסות, טיפול בילדים, הנקה ועוד)

לבין מה שהוא עושה (עבודה ועוד כמה "עזרות" כשזה מסתדר עם שאר התיכנונים שלו ולא סותר "מיצוות ומעשים טובים")

וידריך אותך...

אם יכולה להגיד לי באישי באיזה איזור את גרה ויכול להיות שיהיה אפשר לשלוח לך מתנדבת, זה תורם לבגרות כי זה מעורבות בקהילה ככה שיש הרבה בנות שרוצות, זה יכול לעזור לבעיה הזו, אבל עדיין צריך להתייעץ,

בהצלחה רבה ושתמצאי אושר ויחס הוגן. 

אני יודעת שכתבת שלא צריך כרגע ייעוץ..

אבל זה נראה שיש כאן ממש בעיה

נשמע שאת מכילה המון המון מעבר למה שהיית רוצה ובכל זאת לא מקבלת עזרה והערכה

ושזה לא כבר לא תלוי בך, אלא לגמרי בהתנהגות של בעלך

הייתי שוקלת טיפול כלשהו וכמובן להתייעץ עם מישהו מבחוץ ולא לשאת הכל לבד

לבין בעית התפקוד היוםיומי עם הילדים.

את בעית הקשר הזוגי צריך לפתור או בשיחות ביניכם או בטיפול זוגי, כשחלק מהשיחות או הטיפול יתייחסו גם לחלוקת מטלות הבית ביניכם.

אם לא תפתרו את הבעיות ביניכם אז יתכן ותגיעו לגירושים ואז תמצאי את עצמך לבד עם הילדים כחמישה ימים בשבוע כשאת גם צריכה לעשות את הקניות לבית ביומיים שהגרוש שלך מבלה עם הילדים (ובסוף מחזיר אותם מאוחר ולא מקולחים).

באשר לסדר היום, תשובתך קצת סותרת את עצמה, בתחילת התשובה את מציינת שבעלך עוד בעבודה כאשר את יוצאת עם הילדים ובהמשך את כותבת שהוא בבית לפנייך. אז אני מניח שאת ישר לוקחת את הילדים לשחק בחזרה מהמעון ואז את מגיעה הביתה מותשת אחרי שעתיים פלוס בחוץ . אבל, לפחות בחלק מהזמן הזה בעלך בבית ויכול לשמור על הקטנטנים כשאת הולכת לנוח וצוברת כוחות להמשך הערב.

לא יתכן שתינוקות יכתיבו לך את סדר היום ויחייבו אותך לשחק בחוץ כשלך זה לא נוח.

רוב האמהות וחלק קטן מהאבות יודעים להתארגן כך שהם מצליחים לקלח לבד 3 קטנטנים ויותר. המקלחת לא חייבת להיות ארוכה, אפשר לוותר אפילו על שלב הסיבון ולגמור מקלחת עם ניגוב לכל ילד בשתיים עד שלוש דקות.

אם את לא יכולה לעשות זאת לבד, אז תעשי את זה בעשר דקות לפני שבעלך הולך לתפילת מנחה או אחרי שהוא חוזר מערבית כשאת מקלחת את הילדים אחד אחד במהירות ובעלך שומר על האחרים.

צריך למצוא דרכים אחרות להרדים את הילדים מאשר להשכיב אותם בכח ולהיות לידם. כדאי מאוד להרגיל אותם לשחק בבית, ואז במקום להשכיב אותם בכח, את יכולה לתת להם לשחק (ולא נורא אם יריבו קצת) כשאת עושה את עבודות הבית, לרוב הם ירדמו בעצמם מעייפות. גם קריאת סיפורים (שעשויה לקחת חצי שעה עד שירדמו) היא פתרון סביר יותר מאשר להלחם בהם עד 12 בלילה.

וכמו שהציעו לך, אפשר לבקש מנערה או שכנה ללא ילדים לבוא אלייך (בתשלום אם צריך) למשך שעה פעמיים בשבוע כדי לעזור לך לקלח את הילדים כשבעלך לומד תורה, ובשאר הימים לחכות עם המקלחת לחזרתו מתפילת ערבית.

את צריכה למצוא את הדרך להקל על עצמך את ההתנהלות היומיומית ולא לתת לילדים או להרגלים קדומים להכתיב לך סדר יום מסוים שמכביד עלייך, ולנצל באופן מיטבי את הנכונות החלקית של בעלך לסיייע לך במטלות אלו.

חמודה אני קצת יותר מבוגרת ממך. יש כאן מצב בסיסי לוקה. אין ביניכם דיבור כמו שאת אומרת. ולא, טקסטים בטלפון זה לא דיבורים. אתם צריכים מיידית ללכת למישהו/ מישהי שישב איתכם וילמד אתכם תקשורת נכונה ובונה, חלוקת תפקידים וזמני חינוך עם הילדים. אתם בעצם לא מגדלים את הילדים ביחד אם המצב הוא כמו שאת מתארת ביומיום. את נמצאת איתם ועושה איתם דברים קיומיים אבל אין כאן חינוך וגידול של שני הורים. כשאבא נופל על הספה אחרי יום עבודה זה מלמד את הילדים שזה התפקיד שלו והתפקיד של אמא זה לעבוד פי עשר יותר קשה וגם להיות מתוסכלת. וזה מה שהם יעשו כשהם יתחתנו.  אני לא יודעת איפה את גרה אבל תתחילי לחפש מישהו מיידית שיעזור לכם. 

בהצלחה!

זה שהבעל לומד בכולל ויש לו מבחנים זה לא אומר שהאישה צריכה לקרוס.

אני יכולה לומר לך שבעלי שיהיה בריא למד בכולל להוראה ועכשיו לומד ב"ה בכולל- דיינות שזה לימודים עוד יותר קשים והוא גם עושה את המבחנים ברבנות ועוד ועןד. בלעה"ר.

ויש לנו 4 קטנטנים בבית.

והוא חוזר ב-6 בערב ויוצא ב-7:30 שוב כדי ללמוד בכולל ערב אבל מספיק לעזור לי המון! שיהיה בריא!
וגם כשהוא חוזר ב-11,12 בלילה- הוא עדיין עושה. אם זה כביסה לא מקופלת שהוא מקפל ושם במקום, אם זה כלים לא שטופים שאני כבר קרסתי ונרדמתי יחד עם הילדים לפני ששטפתי- אז הוא שוטף ומנקה את המטבח...

וכו' וכו'...

ובימים שהוא כן בבית הוא לוקח על עצמו את המקלחות ועוזר בהשכבה וכו' וכו'...

כמו שכתב "אלמוני 1"- הבעל צריך לדעת איך לשלב בין השניים...

וגם גדו"י ידעו להושיט יד בכל מצב ולהעריך ולהוקיר ולכבד את נשותיהן...

הוא צדיק גדול

לא ברור שבמצב כזה הוא יעזור בבית-

לא משנה אם זה הבעל או האשה-

ולא משנה אם זה כולל/ עבודה/ אוני'/ וכו'

ב. לכן- יש לנתב גבולות גזרה של זמן וחלוקת עבודות

ג. עי' בגמ' מה היו עושים לכ' שבת-..

ודאי- שחייב לעזור כנל במה שניתן. ולכבד!

אז אולי אני חוזרת על דברים שנכתבו.

נראה שהוא מחפש לברוח מהמציאות בבית. תבדקי מה קורה איתו?אולי משהו מציק לו בהתנהלות של הבית או בעבודה.

מה שבטוח זה שאת צריכה להרפות.אולי להביא מנקה הביתה,או בייביסיטר שתהיה עם הילדים בזמן שאת תכנסי לנוח. גם לא חייבים לצאת עם הילדים כל יום מהבית וק''ו שלא למקומות רחוקים הם חווים מספיק בגנים ובמעונות. אולי כדאי שבימים שהוא יוצא בערב אל תצאי עם הילדים אלא תשחקו בבית ותקלחי אותם מוקדם יותר לפני שיגמרו לך הכוחות.

בנוסף,במקומך לא הייתי פונה אליו וקובעת לו שלא ילך אלא מתיעצת איתו ונותנת לו להבין את הצורך בעזרה שלו.ברגע שאת קובעת את מייצרת אנטגוניזם.

בכלל,לא נראה לי לומר לגבר שלא יצא להתפלל במנין כי צריך את עזרתו בבית. הייתי מנסה יחד איתו למצוא פתרונות (תפילה מוקדמת,או לקחת את אחד הילדים איתו) אבל לא מונעת ממנו.

שווה בשווה בטיפול בילדים- עוזר ונותן יד - אך לא ממש מתחלק. זה מאד נפוץ וחבל לריב על זה. בהחלט ממליצה לקחת נערה מס פעמים בשבוע שתצא עם הילדים כשאת תנוחי, תצברי כוחות, וכך תהיי פחות מתוסכלת. זה יפחית את המאבק על שיעורי התורה שלו ויוסיף ברכה בבית.

שבי איתו ברגע רגוע ותגידי שאת מוכרחה גם משהו לנפש ושביום ג' יש חוג ......

נשקי את הילדים, השאירי בקבוק חלב, או האכילי לפני שתצאי

אני מאד מקווה שתצליחי לשכנע אותו להסכים.

אני מבינה שתצטרכי לשכנע גם את עצמך לצאת כי את מרגישה שהכל סביב הילדים

אבל גם לך וגם לילדים לא בריא שתהיי במצב רוח רע כל הזמן.

הבהירי לו שלזוגיות שלכם חשוב שכשם שהוא מוכרח את האוויר שלו כשהוא הולך ללמוד

כך גם את חייבת את האוויר שלך. נראה שכרגע לא תוכלי לשנות אותו אבל אם יהיה לך

יום שישמש כמו שסתום ללחץ שאת נמצאת בו אולי תגלי שהרבה יותר קל לך לתפקד

כשהוא לא בבית בשעות הקריטיות. אין לי כל ספק שכעס שמצטבר מקשה על פעילות שלך

וכלל לא חשוב אם את צודקת (נראה שמאוד) או לא. 

האם יש לך אפשרות להגיע הביתה מהעבודה פעמים בששבוע שעה לפני שהילדים חוזרים מהמעון 

וללכת לנוח לפני שהם מגיעים?

ברור לי שגם אם תהיה לך ביביסיטר וגם אם תנוחי עדיין תאכל אותך ההתיחסות לאשה כפי שלמד מאביו.

יש דברים שאולי לא ישתנו לעולם לפחות בהרגשה שלו ויש דברים שלפחות בתפקוד יכולים להשתנות.

האם יש אפשרות שהוא יצא מהבית לשחק עם הגדולים לפני השיעור ואת בינתיים תשכיבי את הקטן?

אפילו שיקח איתו כל יום ילד אחר מהגדולים למנחה, כך את תוכלי לנשום והוא והילדים ילמדו לקבל זמן איכות משלהם.

מי שלומד תורה אפילו קצת יש לו לפחות קצת שכל ישר, וקצת ענווה. והוא מבין מה זה "הנושא בעול עם חברו" שזה אחד הדברים שמאפשרים קניין תורה ( מסכת אבות ו,ו). הוא למרבה הצער לא לומד תורה בכלל, ולא צריך להיות גאון כדי להבין את זה לפי מה שאת מתארת. הפתרון הוא כמובן ללמוד תורה !. צריך בדרכי נעם והרבה סבלנות לדבר אתו על זה. למשל לשאול אותו מה למדת היום ? אני רוצה גם ללמוד ולשמוע, אני רוצה להבין למה זה חשוב כל כך? אל תתני לו להתחמק בתשובות סתמיות. הוא חייב להיות ספציפי. בסוף הוא יבין שאת רצינית ויהיה חייב ללמוד קצת כדי שיוכל לענות לך. ואז הדברים יתחילו להתברר גם אצלו, ויעשה תשובה על הליכותיו הנפסדות. אמנם לא ביום אחד רק לאט לאט. ברכה והצלחה, בריאות שמחה ושלום.

החיים לא שחור לבן ולא כל מי שלומד תורה מתברך בכל הברכות והמידות שכתובות בפרקי אבות.

כנראה התורה היא לא סגולה אלא אמצעי וקרש קפיצה למידות האלה. ואם אין מאמץ עצמי, לא יעזור הלימוד.

הגישה שלך לא מתאימה, מסכסכת, פותחת דמיונות ופרנויות.

כתבתי כי כך חשבתי כשקראתי את מה שכתבה הגברת בדם ליבה. היא מתארת התנהגות עקבית של בן הזוג שבסיסה הוא חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות המתורצים באופן מקומם דווקא בתורה ותפילה. בכל אופן אני כנראה כתבתי קיצוני מדי אני באמת נחרץ בלי שיש לפני תמונה שלמה. אין לי שום זכות להחליט אם הוא לומד תורה או לא. לכן אני מתנצל ומבקש סליחה על ההגזמה. אני מציע לא להתייחס למה שכתבתי או למחוק אותו. ברכה והצלחה.

לכי למישהי סמכותית כי התגובות של האנשים יכולים לסבך עוד יותר המצב במיוחד כדי לא לפגוע באגו הגברי

בס"ד

בתור מי שהיה (בערך) בצד השני, אני רוצה לומר לך:

את חייבת לנער אותו איכשהו. הוא צריך להבין שבסוף זה יפגע גם בו, כי כל הזוגיות תיהרס.

על דברים כאלה משלמים בריבית.

איך לנער?

תלוי במצב. אם יש דרך לדבר איתו ולהסביר לו כמה זה קשה לך (וגרוע לזוגיות) - מוטב.

אם לא, תכריחי אותו ללכת לייעוץ זוגי.

(להערכתי רוב הגברים מגיעים לייעוץ רק אחרי שהאשה מכריחה אותם, אז מוטב כמה שיותר מוקדם...)

ואם זה מעודד אותך - את לא לבד. הרבה מהגברים הם כאלה, אבל בד"כ אפשר לחנך אותם, לפחות חלקית.

בהצלחה!!!

אמנם אני חושב שאני קצת יותר עזרתי

אבל דיברנו בלי כעס (כמעט)

והבנו שאשתי היקרה והצדיקה מרגישה ממש מותשת מההתנהלות עם הילדים במהלך היום. וכשאני מגיע הביתה- ברור לה שסוף סוף המושיע הגיע, שיוכל לפחות להתחלק במלאכה

אלא שאני חוזר הביתה אחרי יום שהתחיל ב- 5:30 בבוקר, דרך לחוצה ולא נגמרת באוטובוסים הלוך וחזור, ועבודה מתישה. וכשאני חוזר הביתה מפורק אחרי 12 שעות, אני צריך קצת זמן לנוח לפני שאני ממשיך. די הגיוני. אבל אשתי שונה ממני-

קשה לה לנוח כשיש עוד בלגן. היא חייבת לתקתק הכול הכול, לסגור את היום ורק אז לנוח. אני אוהב להתנהל בנחת גם אם נתעכב בגלל זה. כמובן שהכל שאלה של מינונים כך שהגענו להסכמה והבנות.

לשם כך קנינו אוטו קטן וחסכוני בדלק. אני נוסע איתו לעבודה, וגם חוזר איתו- לא לפני שאני קופץ למנחה מעט מוקדמת, מיד אחרי העבודה. אני מגיע הביתה לקחת חלק במאמץ (זה גם חיזק את הקשר עם הילדים). אחרי שכולם הולכים לישון אני הולך לערבית וללמוד ושלום על ישראל

אולי גם לכם שווה לבדוק דרכים שיקלו על היום יום, לראות אם כל האתגרים שכל אחד לקח על עצמו שווים את הלחץ (כמו חוגים לילדים, שעות עבודה, וגם תדירות שיעורי התורה), לעשות תיאום ציפיות מסודר- מה כל אחד רוצה שהשני יעשה, לתחום את זמן המנוחה של בעלך כשהוא חוזר, לחשוב בצורה יצירתית ובעזרת ה' תתקדמו.

ואולי גם האינטראקציה עם הילדים אחה"צ יכולה להשתפר, והלחץ בבית נובע מקושי כללי בהתנהלות איתם. זה היה חלק מהבעיה אצלנו. יש לי הרגשה שאולי טיפול בשלושה ילדים שהופך להיות משימה כל כך קשה, שנמשכת עד 23:00 בלילה- הוא סימן לכך שכדאי לחשוב בכיוון. אנחנו נעזרנו בקורס של שפר וזה שיפר את המצב

כמובן שמן הסתם כל זוג צריך עוד עבודה במובן הרחב יותר- של תקשורת בינינו, איך לנהל קונפליקטים וכו'

מקווה שתקבלי בהבנה את ההתייחסות שלי לטיפול שלך בילדים...

בהצלחה

חברה יקרה,

אני מנסיון שלי הרב ב"ה, הבנתי דברים נופלים למקומם בלי לדחוף בכח בסופו של דבר.יש כמה נקודות חשובות עני לעצמך בצורה אמתית הייתי ממליצה לכתוב אותם על גבי מחברת אישית ,כדי לבחון את עצמך אחרי שתקראי את הנכתב .

1) האם את יכולה לשנות את הצפיות שלך ממנו?

2) האם את דיברת עם אדם רב או יועץ, כמה הכוחות יש לך להמשיך ללדת או את צריכה פסק זמן?

3)האם יש באפשרותך לקחת עזרה בערב?  אולי תלמידה בשעות חסד? או בתשלום ,וכך יקל עליך?

4) האם לימוד התורה של בעלך חשוב לך או מיותר בעניך?

5) האם את מכבדת את המצאותו בבית או יש לחץ וחוסר כבוד אליו( גם מצידו אליך)?

6) האם הילדים מרגישים את המריבות?

7)האם יש לך חברה טובה שעוזרת לך ?

8)האם את יוצאת לפעמים לבד לערבי נשים כדי להתאורר? (אפילו אם צריך להביא בביבסטר)

9) האם המריבות האילו פגמו באהבה שלכם? 

10) האם יש לכם רב טוב, שבעלך מכבד?

אם ענית על השאלות האלו בכנות אני בעז"ה אנסה לעזור לך.סבלנות בכמיות ענקיות.

כול טוב

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍