שהוא יוצא ברגע האחרון וחוזר לדבריו מיד.. (חזור פחות רילוונטי כיוון שכבר ישנים כולם)

וזה העניין שאמרתי לו, לא סתם! אלא שאני באמת לא מסוגלת...

ולא כשיוצא אלא בהזדמנויות שונות...

אני מרגישה שאני מדי טובת לב ודואגת לו ולא באמת רוצה שהוא יפסיד והוא מנצל את זה ולא דואג לי

הוא שם פס וממשיך!

נשמע שהוא מרגיש שאת בקונטרול ולא צריכה עזרה.

או אולי זה בגלל שהוא עוד לא עשה את הסוויצ' של "יציאה מהאני הפרטי" ל"מערך המשפחתי"

לדעתי לא כדאי לך לשמור בבטן. 

את באמת עושה הרבה (ומניקה!!).

כדאי לשבת לדבר בניחותא על הדברים.

דברי איתו ממקום של "אני זקוקה לך" ולא ממקום של ביקורת.

לגבי לימוד התורה,

זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני. לצאת בערב ללמוד תורה זה מבורך בעיני אבל אולי תדברו ביחד ותמצאו זמן אחר, פחות לחוץ, שילמד.

אפילו תציעי לו כתקופת ניסיון לוותר על השיעור בערב וללמוד לדוג' אחה"צ (להקטין את זמן המנוחה)

ואז תדרבני אותו ע"י זה שתגידי לו כמה העזרה שלו חשובה לך. כמה את רגועה יותר..

ממש בהצלחה!

ושאני לא יכולה בלעדיו בהשכבה ולא שומרת בבטן,

הוא יודע ומעגל פינות!

או כמו השבוע שפשוט הלך במיזיד!

(בגלל שרבנו, ובאופון כללי כשמשהו לא נראה לו הוא זורק ועושה מה שבא לו אך זה נושא שכרגע לא אפתח).

הלימוד שלו הוא לא לבד ואין שום אפשרות להזיז אותו או להקדים וללמוד במקומו,

הוא לומד עם עוד אנשים מאד מסויימים בשעה ומקום מסויימים וכו'. זה או שהולך אז או שלא הולך בכלל

ובנוסף: אני מתקוממת מזה שכאילו "אני זקוקה לעזרה שלו".

זה הרי בדיוק הגישה שלו- שהוא עוזר לי כשהוא מטפל בילדים *שלנו*!

ואם הוא עצבני עלי אז הוא הולך כי הוא לא רוצה לעזור *לי*.

הילדים האלה **שלו** והוא אחראי עליהם, ולא יכול להפקיר אותם (ולהשאיר שלושה תינוקות

שזקוקים לטיפול וצורחים ועייפים ורעבים ומלוכלכים עם אמא אחת שיכולה להשתלט על שניים בלבד במקרה הטוב,

זוהי הפקרות!!)

ואת כל הדברים הללו הוא יודע מצויין, רק שהוא בא מבית שהאבא עושה טובה כשהדבר היחיד שהוא עושה זה להוריד זבל

וגם את זה לא עושה.

אז הוא בס"ד לא חי ככה באופן השוטף- אחרת הייתי "גרושה מתוסכלת" ולא "אישה מתוסכלת"...

אבל כניראה שמיתחת להכל התפיסה המזעזעת הזו קיימת ובועטת, ואני לא מוכנה לחיות כך!

ומה יקרה אם תיקחי ביביסיטר לשעה אחרי העבודה ותנוחי?

או שתיקחי עזרה להשכבה?

יש לי הרבה שכנות עושות את זה.

אבל בכל אופן כדאי לך ללכת למישהו שהוא מעריך ולספר לו והוא כבר ימצא את הדרך להסביר לו מה זה אומר להיות בעל ואבא, כי זה נראה לי משהו שהוא לא מבין בבסיסי וגםם אם הבעיה הזו תיפטר זה יצוץ בצורה אחרת אז חייבים לפתור אותה.

אך זו שעה שהילדים זקוקים לראות אותנו אחרי יום שלם שהיו במעון

זה יכול להיות פתרון חד פעמי, אך לא באופן קבוע.....

על הרעיון הזה של המפגש

אך לעינינינו, הריב שלנו היה על דבר אחר שטותי..רק בגלל שהיינו "ברוגז" הוא התנהג ככה

בדרך כלל איננו רבים על העניין וגם הפעם זו אינה הסיבה

בדרך כלל מה שקורה הוא:

אני: מבקשת שלא ילך כל עוד הילדים אינם ישנים

הוא:הולך...

אני: אין לי לב לעצור אותו ובדרך כלל כבר לא אומרת כלום...

וגם אני לא יודעת מה יהיה "לאחר שיצא" עדיין... ובצורה לא מפתיעה שוב ושוב הילדים יוצאים ואז אני מתחרטת וקורסת ואומרת שלא אתן לו שוב, אך עד ליום רביעי שהוא הולך שוב אני מספיקה לשכוח...

כך בעצם הוא נהנה מ"הסכמה בשתיקה" למרות שאני כן אומרת לו פשוט לא "רבה" איתו על זאת.

אך בדרך כלל אין מאבקי כח בינינו רק עכשיו הכל צף כי רבתי איתו

ולקחת עזרה לזמן ההשכבה? לא בא בחשבון? אם תגידי לי איפה את גרה אני אוכל אולי בע"ה לשלוח לך מתנדבות,

ואופציה נוספת שחשבתי עכשיו- יש מצב שהשיעור עובר אליכם הביתה? ככה זה שהילדים ילכו לישון בלי בעיות יהיה ברצון שלו והוא יעזור לזה, גם תרוויחי בית מסודר וגם כבר כתבו בפרקי אבות- יהי ביתך בית וועד לחכמים, זה רווח בכל התחומים,

וחוץ מזה תזכרי שהשלב הזה בחיים עובר, והילדים יגדלו ויעזרו לך.

חמודה, אני קצת יותר מבוגרת ממך וכבר נשואה הרבה מאוד שנים. עם יעוץ ותקופות לא קלות. על פניו נראה שהתקשורת ביניכם לוקה או חסרה בכלל. את אומרת א הוא אומר ב. הוא בכלל לא מקשיב לך ואז את שולחת טקסט. טקסט זה לא דיבור! ומצער אותי כמו שאחרים כאן אמרו שבעצם זה שרצית ליצור בית של תורה את הסכמת למצב הזה. זה יפה מאוד שהגבר הולך ללמוד כשאין ילדים. אבל ברגע שיש משפחה המחויבויות משתנות. נראה שאת שינית את סדר העדיפויות שלך הוא לא. הילדים לומדים מזה רק רע. הם לומדים שאמא משרתת את אבא והוא עושה מה שבא לו. זה חינוך גרוע וכשיגיע יומם להינשא הם יעשו את אותו הדבר!

לכן אני אומרת מייד מייד למצוא בעל או בעלת מקצוע שילמדו אתכם את חלוקת התפקידים ובעיקר את דרכי התקשורת שתוכלו לשמוע זה את זו.

בהצלחה!

חשוב שילך ללמוד

תראו איך מסתדר עם השאר

תכיני לו צ'ק ליסט-

אני XY

אתה- ובהתחשב שאתה צריך ללמוד (כלומר שזה של שניכם)

- צריך AB/ לתת לי עוזרת שעתיים

שיעורי תורה נשמעים לי כמו עוד תירץ לברוח מהבית כדי להתחמק מלעזור.

תראי זה נשמע שהוא די שם פס ונהנה מזה (מה זה לצאת בחיוך?)

אז עזבי אותו. מבחינתך זה כאילו את לבד. כאילו הוא בקבע.

אל תבקשי ממנו כלום, ובמקביל אל תצאי מדעתך. גדלי את הילדים בנחת, תשכיבי אותם בקצב שלך, לפי הכללים והחוקים שלך ועזבי אותו. לא רוצה לעזור? לא צריך. אסור לך להיות תלויה בו.

(ובאמת לא יודעת מה שווה התורה הזו?)

בגדול הייתי אמורה לומר לך שתלכי ליעוץ. השאלה אם בעלך בכלל בקטעים של ללכת ליעוץ? 

שגם אם בעלך לא יסכים ללכת, כדאי אפילו שתלכי לבד. כי יש לך שאלות וסוגיות טובות ששוות התבוננות ועצה טובה ממישהו מקצועי ומנוסה.

מסכימה עם mshlomo שזה נשמע שהוא פשוט שם פס.

מסכימה גם עם "כל זמן" שכדאי שתלכי לייעוץ לבדך, וייתנו לך כלים איך להתנהג איתו כך שייתיחס אחרת.

הוא באמת לא מבין נכון את מקומו בבית וזה כנראה גם עבר אליו בירושה מאביו.

מוסיפה עוד משהו:

האם יש אפשרות שתדברים עם האנשים שאיתם הוא לומד?

אם זה איזה שיעור קטן, תדברי עם מי שמעביר את השיעור. תסבירי לו שזה יוצא בשעות שבהן את מאד צריכה את עזרתו ואת קורסת. והאם הוא יכול לשנות את שעת השיעור.

ואת יודעת מה, אולי בעלך יתבייש שיודעים שהוא לא עוזר כלום בבית ומתוך אי הנעימות הזאת מהאנשים בשיעור הוא יצטרך להישאר בבית.

זה קצת להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, אבל את יכולה להציג את זה שהוא לא נעים לו לבקש לשנות שעה אבל את צריכה אותו ומבקשת במקומו.

לא יודעת אם זה מעשי אבל מעלה אפשרות.

מקווה בשבילך שהקב"ה יאיר את עיניו למה שחשוב ומה שנותן אושר בחיים (וגם שכר בעוה"ב..).

ותמנעי מעכשיו אם את לא מונעת. זה יותר מדי עומס ואת לא יכולה להוסיף עד שהמצב לא משתנה.

דבר ראשון העניין הזה הוא רק הופעה של יחסים לא נכונים לא התפילה והלימוד הם הבעיה אלא זה נובע מטיב היחסים בינכם - בזה אתם חייבים לטפל.

דבר שני - מנחה וערבית במניין אין לזה תחליף ומה לעשות בגלל שעון הקיץ המטומטם זה נופל בדיוק על הזמן הזה . באמת היית רוצה שלא יתפלל במניין כדי לעזור לך?

חשיבות של דבר נמדדת דווקא כשלא כ"כ נוח אז אני מוותר או מתאמץ?[ למשל כשהייתי בטירונות ואתה מת מעייפות אתה מחפף בתפילה ולימוד או שאתה מתאמץ להתפלל וללמוד משהו]

את כותבת ששיעור תורה באמת חשוב לך - אז שכר הלימוד שלו הוא שלך . להזכיר את אשת רבי עקיבא?

ואסיים בהסבר שאמר לי מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל "עזר כנגדו" דרשו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו. זכה הוא הולך ללמוד והיא בבית עם הילדים היא הולכת הוא נמצא וכו' - עוזרים אחד לשני. לא זכה כנגדו היא עושה הכול כמו ראי שלו הוא פונה לעסוקיו גם היא וכו' והילדים הפקר.

אני בטוח שאם תשאלו רב, הוא יגיד לו בצורה מפורשת שהאחריות שלו לעזור בבית היא לא פחות חשובה משיעור תורה שהוא הולך אליו. הוא יכול גם למצוא שיעור/דף יומי אחרי עשר בלילה,ף, ולא להשאיר אותך לבד עם ילדים בשעות הכי עמוסות וקשות ביום

כדי שלאדם יהיה חשק להיות בבית צריך שידע שמחכים לו

כשהוא נכנס - עוצרים לרגע ואומרים לו שלום בשמחה

מבקשים ממנו עזרה בצורה מכבדת ולא מאשימה

מבינים שאולי דברים שלי קל לעשות בשבילו הם ממש אתגר

ואם זה גבר, אומרים מפורשות מה הציפיות ממנו ולא מצפים שיבין לבד

אם אדם מזדרז לצאת מהבית ומאחר לחזור - צריך לבדוק למה זה

אולי טוב לו יותר בחוץ

כמובן,

זה לא מסיר ממנו את השותפות והאחריות

זה לא מקטין את גדולתך, שאת מתקתקת את הבית ומגדילה ראש

זה לא אומר שהוא לא צריך להשתפר ולהשתנות

רק אומר שאולי שיפור האווירה וההערכה בבית, יכולים ליצור מצב של win-win

ולנסות לעזור לה.

יש עוד כמה פתרונות חוץ משלא ילמד תורה, אבל לא נשמע שיש נסיון כזה מצידו.

לאחר שחזרתם מהעבודה את מוציאה משחק או שניים לכל אחד מהילדים ומשאירה אותם לשחק בסלון. את הולכת לנוח, הבעל ממשיך לשבת על הספה אך מקבל תפקיד נוסף של בייבי סיטר. את  הולכת לנוח בחדרך למשך כשעתיים (בקיץ) , אם הילדים באים עם שאלות שולחים אותם לאבא, אם זה ממשיך לאורך זמן אז לאחר כמה ימים את גם נועלת את דלת חדר השינה.

לאחר שהתעוררת קצת יותר מאוששת, מתארגנים ליציאה (לא מסדרים את הצעצועים), רצוי שכל המשפחה תצא ביחד, האבא לבית הכנסת ואתם לגן שעשועים או כל מקום אחר. אם המרחק לבית הכנסת גדול, אז יוצאים כמה דקות קודם כדי שבעלך לא יאחר ומצד שני לא תצטרכו לרוץ.

כשחוזרים הביתה, את מייד מקלחת את הילדים ומלבישה להם בגדי שינה, אבל לא הלכים לישון. מתכנסים בסלון ואוספים ביחד את הצעצועים, לאחר איסוף הצעצועים עוברים לשעת סיפור (רצוי בסלון), לפעמים את המספרת לפעמים הבעל בימים שנמצא ולפעמים הילדים בעצמם (לפתח את הדמיון ולבדוק את הקשב והזכרון שלהם). לרוב הילדים ירדמו במהלך איסוף הצעצועים או הסיפור ואז רק צריך להעביר אותם למיטתם. אם לא, אז נותנים לכל אחד ספר או משחק (לתינוק) במיטתם ומשאירים להם אור בחדר. את בזמן הזה מבצעת את מטלות הבית ולא באה אליהם, ילד שקם, את מבררת מה הוא רוצה ואם זה לא בעיית חרום את מטילה עליו משימות בית לעזור לך, כמו קיפול כביסה, טאטוא וכדומה. לרוב הם יירדמו מהר מאוד.

אוכל - מוותרים על ארוחה מסודרת בבית ונותנים לילדים מאכלים בריאים בזמן המשחק אחרי המעון או ביציאה לאחר מכן , זה יכול להיות חצאי סנדביצים עם חביתה , טונה, אבוקדו וכדומה או פירות וירקות אהובים עליהם (חתוכים מראש לפרוסות/חתיכות שנוח להחזיק ביד ולאכול כמו חטיף). שתייה - מים או מטרנה. לא חטיפים  מוכנים ולא שתייה מתוקה.

בנוסף, את צריכה למצוא לך זמן לעצמך בימים או בשעות שהבעל בבית, כגון ריצה או הליכה עם חברה, שיעורי תורה לנשים, או סתם יציאה לבית קפה עם חברות.

ופעם בשבוע עד שבועיים תמצאו זמן וסידור לילדים לצורך בילוי זוגי

שהילדים לא מעוניינים לשחק בבית אלא בחוץ והבעל עוד בעבודה כשאנחנו הולכים.

בזמן של מנחה בישוב שלנו, זה רק מניין אחד, והילדים כבר אמורים להיות במיטה בשעה הזו

בעצם כבר שעה לפחות קודם מתחילים בארוחת ערב ומקלחות לכולם... ככה שזה לא מתחבר אחד לשני.

לקלח לבד את שלושתם לא אפשרי- מדובר בתינוקות ממש, סכנה....

חובה 2 אנשים בשלב הזה.....

הם ממש לא ירדמו בסלון אלא יתפרעו....

והרעיון שיאכלו בחוץ או תוך כדי לצערי לא הולך אצלנו הם פשוט לא אוכלים ואז קמים מהמיטה שהם רעבים....

כך בזמן ההשכבה אם לא אחד מאיתנו או שנינו יחדיו יושבים ומודאים שהם לא מעירים זה את זה, מהר מאד

נהיה בלאגן.

אחד מפריע לשני לישון, הם בוכים ורבים, ואז עלולים כבר להיות "אחרי השעה" ועד 12 בלילה גם נשכיב אותם...

וכמובן את שוכחת שיש תינוק שישן וצריך לינוק כעשרים דקות חצי שעה לפני שישן, בשקט

דבר שלא ניתן לעשות עם 2 אחיו הגדולים יותר ברקע- הם מעירים ומפריעים לו.......

והתינוק עייף לפני שני הבנים הגדולים ככה שאי אפשר לחכות עד שירדמו ואז להשכיב אותו....

בקיצור אלה רעיונות באמת יפים, אך בעיקר בכתב ולא אצלנו בבית.....

ובעיקר- התשובות שנתת הם פתרון טכני (הלוואי והערב היה אצלנו כזה "פסטורלי") לבעיה של השכבת הילדים

אך לא להתנהלות של הבעל, שאם כבר הוזכר, יושב כל הערב עם הסמארטפון עד השעות הקטנות של הלילה

לא מחליף מילה עם אישתו, ולפעמים אף הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה ואף בבקר...

(ככה שהסיבה למה הוא עייף לא בטוח שקשורה דווקא לעבודה....)

הוא בבית כימעט תמיד מלפני, מגיע מהעבודה, אני רק חוזרת עם הילדים כשהוא בבית רגל על רגל

ככה שמי שמקבל את השני- זה הוא אותי...

ולא, הוא לא מתייחס (לשאלתך עובד) לא שואל איך היה, לא לבבי, לא מציע שתיה גם כשמכין לעצמו

שקוע בעצמו ובסמארטפון מתייחס רק לילדים

אז כן, כתבתי שהוא שותף בעול הבית בדרך כלל וזוהי התנהגות נקודתית כאשר הולך ללמוד (שזה לא מעט פעמיים בשבוע!)

אבל גם באופן כללי אינו מתייחס אלי כל כך, גם כשמבקשת לדבר על דברים חשובים לי

בא נגיד שבתקופה האחרונה הוא סוג של שותף לבית מהסוג הגרוע.......

ובא נגיד שאין מה להשוות בין סך מה שאני עושה בבית (עבודה, נקיונות, כביסות, טיפול בילדים, הנקה ועוד)

לבין מה שהוא עושה (עבודה ועוד כמה "עזרות" כשזה מסתדר עם שאר התיכנונים שלו ולא סותר "מיצוות ומעשים טובים")

וידריך אותך...

אם יכולה להגיד לי באישי באיזה איזור את גרה ויכול להיות שיהיה אפשר לשלוח לך מתנדבת, זה תורם לבגרות כי זה מעורבות בקהילה ככה שיש הרבה בנות שרוצות, זה יכול לעזור לבעיה הזו, אבל עדיין צריך להתייעץ,

בהצלחה רבה ושתמצאי אושר ויחס הוגן. 

אני יודעת שכתבת שלא צריך כרגע ייעוץ..

אבל זה נראה שיש כאן ממש בעיה

נשמע שאת מכילה המון המון מעבר למה שהיית רוצה ובכל זאת לא מקבלת עזרה והערכה

ושזה לא כבר לא תלוי בך, אלא לגמרי בהתנהגות של בעלך

הייתי שוקלת טיפול כלשהו וכמובן להתייעץ עם מישהו מבחוץ ולא לשאת הכל לבד

לבין בעית התפקוד היוםיומי עם הילדים.

את בעית הקשר הזוגי צריך לפתור או בשיחות ביניכם או בטיפול זוגי, כשחלק מהשיחות או הטיפול יתייחסו גם לחלוקת מטלות הבית ביניכם.

אם לא תפתרו את הבעיות ביניכם אז יתכן ותגיעו לגירושים ואז תמצאי את עצמך לבד עם הילדים כחמישה ימים בשבוע כשאת גם צריכה לעשות את הקניות לבית ביומיים שהגרוש שלך מבלה עם הילדים (ובסוף מחזיר אותם מאוחר ולא מקולחים).

באשר לסדר היום, תשובתך קצת סותרת את עצמה, בתחילת התשובה את מציינת שבעלך עוד בעבודה כאשר את יוצאת עם הילדים ובהמשך את כותבת שהוא בבית לפנייך. אז אני מניח שאת ישר לוקחת את הילדים לשחק בחזרה מהמעון ואז את מגיעה הביתה מותשת אחרי שעתיים פלוס בחוץ . אבל, לפחות בחלק מהזמן הזה בעלך בבית ויכול לשמור על הקטנטנים כשאת הולכת לנוח וצוברת כוחות להמשך הערב.

לא יתכן שתינוקות יכתיבו לך את סדר היום ויחייבו אותך לשחק בחוץ כשלך זה לא נוח.

רוב האמהות וחלק קטן מהאבות יודעים להתארגן כך שהם מצליחים לקלח לבד 3 קטנטנים ויותר. המקלחת לא חייבת להיות ארוכה, אפשר לוותר אפילו על שלב הסיבון ולגמור מקלחת עם ניגוב לכל ילד בשתיים עד שלוש דקות.

אם את לא יכולה לעשות זאת לבד, אז תעשי את זה בעשר דקות לפני שבעלך הולך לתפילת מנחה או אחרי שהוא חוזר מערבית כשאת מקלחת את הילדים אחד אחד במהירות ובעלך שומר על האחרים.

צריך למצוא דרכים אחרות להרדים את הילדים מאשר להשכיב אותם בכח ולהיות לידם. כדאי מאוד להרגיל אותם לשחק בבית, ואז במקום להשכיב אותם בכח, את יכולה לתת להם לשחק (ולא נורא אם יריבו קצת) כשאת עושה את עבודות הבית, לרוב הם ירדמו בעצמם מעייפות. גם קריאת סיפורים (שעשויה לקחת חצי שעה עד שירדמו) היא פתרון סביר יותר מאשר להלחם בהם עד 12 בלילה.

וכמו שהציעו לך, אפשר לבקש מנערה או שכנה ללא ילדים לבוא אלייך (בתשלום אם צריך) למשך שעה פעמיים בשבוע כדי לעזור לך לקלח את הילדים כשבעלך לומד תורה, ובשאר הימים לחכות עם המקלחת לחזרתו מתפילת ערבית.

את צריכה למצוא את הדרך להקל על עצמך את ההתנהלות היומיומית ולא לתת לילדים או להרגלים קדומים להכתיב לך סדר יום מסוים שמכביד עלייך, ולנצל באופן מיטבי את הנכונות החלקית של בעלך לסיייע לך במטלות אלו.

חמודה אני קצת יותר מבוגרת ממך. יש כאן מצב בסיסי לוקה. אין ביניכם דיבור כמו שאת אומרת. ולא, טקסטים בטלפון זה לא דיבורים. אתם צריכים מיידית ללכת למישהו/ מישהי שישב איתכם וילמד אתכם תקשורת נכונה ובונה, חלוקת תפקידים וזמני חינוך עם הילדים. אתם בעצם לא מגדלים את הילדים ביחד אם המצב הוא כמו שאת מתארת ביומיום. את נמצאת איתם ועושה איתם דברים קיומיים אבל אין כאן חינוך וגידול של שני הורים. כשאבא נופל על הספה אחרי יום עבודה זה מלמד את הילדים שזה התפקיד שלו והתפקיד של אמא זה לעבוד פי עשר יותר קשה וגם להיות מתוסכלת. וזה מה שהם יעשו כשהם יתחתנו.  אני לא יודעת איפה את גרה אבל תתחילי לחפש מישהו מיידית שיעזור לכם. 

בהצלחה!

זה שהבעל לומד בכולל ויש לו מבחנים זה לא אומר שהאישה צריכה לקרוס.

אני יכולה לומר לך שבעלי שיהיה בריא למד בכולל להוראה ועכשיו לומד ב"ה בכולל- דיינות שזה לימודים עוד יותר קשים והוא גם עושה את המבחנים ברבנות ועוד ועןד. בלעה"ר.

ויש לנו 4 קטנטנים בבית.

והוא חוזר ב-6 בערב ויוצא ב-7:30 שוב כדי ללמוד בכולל ערב אבל מספיק לעזור לי המון! שיהיה בריא!
וגם כשהוא חוזר ב-11,12 בלילה- הוא עדיין עושה. אם זה כביסה לא מקופלת שהוא מקפל ושם במקום, אם זה כלים לא שטופים שאני כבר קרסתי ונרדמתי יחד עם הילדים לפני ששטפתי- אז הוא שוטף ומנקה את המטבח...

וכו' וכו'...

ובימים שהוא כן בבית הוא לוקח על עצמו את המקלחות ועוזר בהשכבה וכו' וכו'...

כמו שכתב "אלמוני 1"- הבעל צריך לדעת איך לשלב בין השניים...

וגם גדו"י ידעו להושיט יד בכל מצב ולהעריך ולהוקיר ולכבד את נשותיהן...

הוא צדיק גדול

לא ברור שבמצב כזה הוא יעזור בבית-

לא משנה אם זה הבעל או האשה-

ולא משנה אם זה כולל/ עבודה/ אוני'/ וכו'

ב. לכן- יש לנתב גבולות גזרה של זמן וחלוקת עבודות

ג. עי' בגמ' מה היו עושים לכ' שבת-..

ודאי- שחייב לעזור כנל במה שניתן. ולכבד!

אז אולי אני חוזרת על דברים שנכתבו.

נראה שהוא מחפש לברוח מהמציאות בבית. תבדקי מה קורה איתו?אולי משהו מציק לו בהתנהלות של הבית או בעבודה.

מה שבטוח זה שאת צריכה להרפות.אולי להביא מנקה הביתה,או בייביסיטר שתהיה עם הילדים בזמן שאת תכנסי לנוח. גם לא חייבים לצאת עם הילדים כל יום מהבית וק''ו שלא למקומות רחוקים הם חווים מספיק בגנים ובמעונות. אולי כדאי שבימים שהוא יוצא בערב אל תצאי עם הילדים אלא תשחקו בבית ותקלחי אותם מוקדם יותר לפני שיגמרו לך הכוחות.

בנוסף,במקומך לא הייתי פונה אליו וקובעת לו שלא ילך אלא מתיעצת איתו ונותנת לו להבין את הצורך בעזרה שלו.ברגע שאת קובעת את מייצרת אנטגוניזם.

בכלל,לא נראה לי לומר לגבר שלא יצא להתפלל במנין כי צריך את עזרתו בבית. הייתי מנסה יחד איתו למצוא פתרונות (תפילה מוקדמת,או לקחת את אחד הילדים איתו) אבל לא מונעת ממנו.

שווה בשווה בטיפול בילדים- עוזר ונותן יד - אך לא ממש מתחלק. זה מאד נפוץ וחבל לריב על זה. בהחלט ממליצה לקחת נערה מס פעמים בשבוע שתצא עם הילדים כשאת תנוחי, תצברי כוחות, וכך תהיי פחות מתוסכלת. זה יפחית את המאבק על שיעורי התורה שלו ויוסיף ברכה בבית.

שבי איתו ברגע רגוע ותגידי שאת מוכרחה גם משהו לנפש ושביום ג' יש חוג ......

נשקי את הילדים, השאירי בקבוק חלב, או האכילי לפני שתצאי

אני מאד מקווה שתצליחי לשכנע אותו להסכים.

אני מבינה שתצטרכי לשכנע גם את עצמך לצאת כי את מרגישה שהכל סביב הילדים

אבל גם לך וגם לילדים לא בריא שתהיי במצב רוח רע כל הזמן.

הבהירי לו שלזוגיות שלכם חשוב שכשם שהוא מוכרח את האוויר שלו כשהוא הולך ללמוד

כך גם את חייבת את האוויר שלך. נראה שכרגע לא תוכלי לשנות אותו אבל אם יהיה לך

יום שישמש כמו שסתום ללחץ שאת נמצאת בו אולי תגלי שהרבה יותר קל לך לתפקד

כשהוא לא בבית בשעות הקריטיות. אין לי כל ספק שכעס שמצטבר מקשה על פעילות שלך

וכלל לא חשוב אם את צודקת (נראה שמאוד) או לא. 

האם יש לך אפשרות להגיע הביתה מהעבודה פעמים בששבוע שעה לפני שהילדים חוזרים מהמעון 

וללכת לנוח לפני שהם מגיעים?

ברור לי שגם אם תהיה לך ביביסיטר וגם אם תנוחי עדיין תאכל אותך ההתיחסות לאשה כפי שלמד מאביו.

יש דברים שאולי לא ישתנו לעולם לפחות בהרגשה שלו ויש דברים שלפחות בתפקוד יכולים להשתנות.

האם יש אפשרות שהוא יצא מהבית לשחק עם הגדולים לפני השיעור ואת בינתיים תשכיבי את הקטן?

אפילו שיקח איתו כל יום ילד אחר מהגדולים למנחה, כך את תוכלי לנשום והוא והילדים ילמדו לקבל זמן איכות משלהם.

מי שלומד תורה אפילו קצת יש לו לפחות קצת שכל ישר, וקצת ענווה. והוא מבין מה זה "הנושא בעול עם חברו" שזה אחד הדברים שמאפשרים קניין תורה ( מסכת אבות ו,ו). הוא למרבה הצער לא לומד תורה בכלל, ולא צריך להיות גאון כדי להבין את זה לפי מה שאת מתארת. הפתרון הוא כמובן ללמוד תורה !. צריך בדרכי נעם והרבה סבלנות לדבר אתו על זה. למשל לשאול אותו מה למדת היום ? אני רוצה גם ללמוד ולשמוע, אני רוצה להבין למה זה חשוב כל כך? אל תתני לו להתחמק בתשובות סתמיות. הוא חייב להיות ספציפי. בסוף הוא יבין שאת רצינית ויהיה חייב ללמוד קצת כדי שיוכל לענות לך. ואז הדברים יתחילו להתברר גם אצלו, ויעשה תשובה על הליכותיו הנפסדות. אמנם לא ביום אחד רק לאט לאט. ברכה והצלחה, בריאות שמחה ושלום.

החיים לא שחור לבן ולא כל מי שלומד תורה מתברך בכל הברכות והמידות שכתובות בפרקי אבות.

כנראה התורה היא לא סגולה אלא אמצעי וקרש קפיצה למידות האלה. ואם אין מאמץ עצמי, לא יעזור הלימוד.

הגישה שלך לא מתאימה, מסכסכת, פותחת דמיונות ופרנויות.

כתבתי כי כך חשבתי כשקראתי את מה שכתבה הגברת בדם ליבה. היא מתארת התנהגות עקבית של בן הזוג שבסיסה הוא חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות המתורצים באופן מקומם דווקא בתורה ותפילה. בכל אופן אני כנראה כתבתי קיצוני מדי אני באמת נחרץ בלי שיש לפני תמונה שלמה. אין לי שום זכות להחליט אם הוא לומד תורה או לא. לכן אני מתנצל ומבקש סליחה על ההגזמה. אני מציע לא להתייחס למה שכתבתי או למחוק אותו. ברכה והצלחה.

לכי למישהי סמכותית כי התגובות של האנשים יכולים לסבך עוד יותר המצב במיוחד כדי לא לפגוע באגו הגברי

בס"ד

בתור מי שהיה (בערך) בצד השני, אני רוצה לומר לך:

את חייבת לנער אותו איכשהו. הוא צריך להבין שבסוף זה יפגע גם בו, כי כל הזוגיות תיהרס.

על דברים כאלה משלמים בריבית.

איך לנער?

תלוי במצב. אם יש דרך לדבר איתו ולהסביר לו כמה זה קשה לך (וגרוע לזוגיות) - מוטב.

אם לא, תכריחי אותו ללכת לייעוץ זוגי.

(להערכתי רוב הגברים מגיעים לייעוץ רק אחרי שהאשה מכריחה אותם, אז מוטב כמה שיותר מוקדם...)

ואם זה מעודד אותך - את לא לבד. הרבה מהגברים הם כאלה, אבל בד"כ אפשר לחנך אותם, לפחות חלקית.

בהצלחה!!!

אמנם אני חושב שאני קצת יותר עזרתי

אבל דיברנו בלי כעס (כמעט)

והבנו שאשתי היקרה והצדיקה מרגישה ממש מותשת מההתנהלות עם הילדים במהלך היום. וכשאני מגיע הביתה- ברור לה שסוף סוף המושיע הגיע, שיוכל לפחות להתחלק במלאכה

אלא שאני חוזר הביתה אחרי יום שהתחיל ב- 5:30 בבוקר, דרך לחוצה ולא נגמרת באוטובוסים הלוך וחזור, ועבודה מתישה. וכשאני חוזר הביתה מפורק אחרי 12 שעות, אני צריך קצת זמן לנוח לפני שאני ממשיך. די הגיוני. אבל אשתי שונה ממני-

קשה לה לנוח כשיש עוד בלגן. היא חייבת לתקתק הכול הכול, לסגור את היום ורק אז לנוח. אני אוהב להתנהל בנחת גם אם נתעכב בגלל זה. כמובן שהכל שאלה של מינונים כך שהגענו להסכמה והבנות.

לשם כך קנינו אוטו קטן וחסכוני בדלק. אני נוסע איתו לעבודה, וגם חוזר איתו- לא לפני שאני קופץ למנחה מעט מוקדמת, מיד אחרי העבודה. אני מגיע הביתה לקחת חלק במאמץ (זה גם חיזק את הקשר עם הילדים). אחרי שכולם הולכים לישון אני הולך לערבית וללמוד ושלום על ישראל

אולי גם לכם שווה לבדוק דרכים שיקלו על היום יום, לראות אם כל האתגרים שכל אחד לקח על עצמו שווים את הלחץ (כמו חוגים לילדים, שעות עבודה, וגם תדירות שיעורי התורה), לעשות תיאום ציפיות מסודר- מה כל אחד רוצה שהשני יעשה, לתחום את זמן המנוחה של בעלך כשהוא חוזר, לחשוב בצורה יצירתית ובעזרת ה' תתקדמו.

ואולי גם האינטראקציה עם הילדים אחה"צ יכולה להשתפר, והלחץ בבית נובע מקושי כללי בהתנהלות איתם. זה היה חלק מהבעיה אצלנו. יש לי הרגשה שאולי טיפול בשלושה ילדים שהופך להיות משימה כל כך קשה, שנמשכת עד 23:00 בלילה- הוא סימן לכך שכדאי לחשוב בכיוון. אנחנו נעזרנו בקורס של שפר וזה שיפר את המצב

כמובן שמן הסתם כל זוג צריך עוד עבודה במובן הרחב יותר- של תקשורת בינינו, איך לנהל קונפליקטים וכו'

מקווה שתקבלי בהבנה את ההתייחסות שלי לטיפול שלך בילדים...

בהצלחה

חברה יקרה,

אני מנסיון שלי הרב ב"ה, הבנתי דברים נופלים למקומם בלי לדחוף בכח בסופו של דבר.יש כמה נקודות חשובות עני לעצמך בצורה אמתית הייתי ממליצה לכתוב אותם על גבי מחברת אישית ,כדי לבחון את עצמך אחרי שתקראי את הנכתב .

1) האם את יכולה לשנות את הצפיות שלך ממנו?

2) האם את דיברת עם אדם רב או יועץ, כמה הכוחות יש לך להמשיך ללדת או את צריכה פסק זמן?

3)האם יש באפשרותך לקחת עזרה בערב?  אולי תלמידה בשעות חסד? או בתשלום ,וכך יקל עליך?

4) האם לימוד התורה של בעלך חשוב לך או מיותר בעניך?

5) האם את מכבדת את המצאותו בבית או יש לחץ וחוסר כבוד אליו( גם מצידו אליך)?

6) האם הילדים מרגישים את המריבות?

7)האם יש לך חברה טובה שעוזרת לך ?

8)האם את יוצאת לפעמים לבד לערבי נשים כדי להתאורר? (אפילו אם צריך להביא בביבסטר)

9) האם המריבות האילו פגמו באהבה שלכם? 

10) האם יש לכם רב טוב, שבעלך מכבד?

אם ענית על השאלות האלו בכנות אני בעז"ה אנסה לעזור לך.סבלנות בכמיות ענקיות.

כול טוב

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..