אוקי סבבה נעשה יום אחד כמו שבת נגיד או כמו יום השואה או משו כזה שיש בו תפילות ושיעורים וזה אני לא אומרת עכשיו להתפנק על ארוחה שאווה נגיד שמותר לאכול רק לחם וממים כדאי שלא נהיה עסוקים באוכל

ברור שלא.

הסיבה היחידה שעדיין זוכרים את החורבן זה בזכות החובה לצום.

יום השואה יהיה, לצערנו, בעוד 200 שנה זיכרון רחוק.

קשה לי להאמין שישכחו את יום השואה גם בעוד יותר מ200 שנה.

זה משהו שנחקק בעם ואפילו אם לא יהיה יום השואה הוא לא יישכח והוא ימשיך להיות חלק מההיסטוריה.

ד"א גם תשעה באב לא יהיה עוד 200 שנה, יבנה המקדש ולא נצטרך את כל הצומות המציקים האלה.

וגם יום הושאה זו הוכחה שאפשר ליזכור משהו גם בלי לצום.

אם קשה לך ללכת לכל מיני שיעורים בצום אז יש את זה בבמחשב אנחנו שנה שעברה כל המשפחה למדנו על בית המקדש בצום בלי לצאת מהבית....

באמת חושבת שיום שלם תשבי ותחשבי על ביהמ'ק?

וואי שלא!

זה שאנחנו צמים אמור להיות יותר קשה!! יעני להתאבל באמת!!!

החורבן, יש דברים אחרים שגורמים לזה.

וכמה דברים:

א. בערך שום דבר לא יגרום לך לחשוב יום שלם על אותו דבר.

ב. צום לא גורם אבל הוא גורם רצון לבלוע את עצמך.

ג. אפשר גם בלי צום לחשוב על החורבן בערך יום שלם.

נכון. באמת תלוי מי בנאדם. אדם עם שכל- יבדוק ויחקור לפני 
שמכריע מה לעשות ואיך...
ככה עמ"י קיבל- נעשה ולנשמע. 
קודם עושים ואחר כך שומעים. 
לעומת הגויים שאמרו "נשמע- ואחר כך נעשה"

למה? מה ההבדל?


עמ"י יודע שהטבע שלו  ו-שכיוון שהוא מחובר לרבש"ע בקשר בל יינתק- סגולי- הוא שומע לדבר ה'. כי זה מה שנכון לו.
זה מה שמתאים לו. מה שטבעי לו. זה מה שטוב לו. בעומק העומקים.
כמו שלילד מאוד טבעי להצטרף לאבא וללכת איתו. יד ביד.
וכמו שלאבא יש כללים "ילד- תלך צמוד אליי, לא לעזוב את היד, להסתכל לאן הולכים...להתנהג לפי מה שאומר לך"- כי הוא רוצה את ביטחונו ושלומו של בנו, ככה יחסינו להשם ית'. אנחנו בנו בכורו "בני בכורי ישראל"- ויש לנו "כללים" מיוחדים על מנת לבטא את הקשר הזה בצורה הכי טובה כדי שנהיה סממל ודוגמא טובה לגויים  שבאים אחרינו....

אחד הכללים הוא - תורה שניתנה- ומצוות שנגזרות ממנה כמו גם דברי חז"ל.
ולמה אני כותבת לך את כל זה?^^
-כי הצומות הם תקנת חז"ל שנועדו לעורר אותנו ולשוב בתשובה על נקודת החוסר, להשתדל למלא אותו. להתרכז באבלות- להיות מכונסים בעצמינו- ולמצוא את הדרך להתחבר מחדש. כעם. הילד שמחפש את קרבת אביו. ילד ששגה, שטעה, עושה חשבון .
"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה ' "

היות שבעומק העומקים אנחנו מחוברים לרבש"ע בקשר של קיימא, חי, פורח... ואנחנו מבינים ורואים את הטובה שצמחה וצומחת מזה גם בצורה כללית [גוי קדוש, אורי לגויים, קידוש ש"ש מטורף לעיני כולם]

אנחנו צריכים להיות רואים את החסר- את החור שהריחוק ממנו גרם לנו. את החשיכה שנפלה על העולם כולו בעקבות זה שאין לנו את הקשר הטוב, שמשהו חסר היום בו.

ואיך נדע מה חסר לנו ומה זה הטוב והמתיקות שהיינו זוכים לה מדורי דורות?
איך נצליח לחוש את הגעגוע לטוב שהיה - ועכשיו לא ממש 'מדגדג' לנו בכלל?

בשביל זה יש בחבד דבר יפה- לימוד הלכות בית המקדש.
1. גם לעורר אותנו ליופי, ההוד לההדר שהיה.
2. גם לעודד ולעורר לציפייה מוחשית שייבנה הבית במהרה.
3. תיקון חצות- מועיל וטוב גם לנו להבעת הצער, וגם עושה פירות טובים למעלה^^ להחשת הגאולה מהרה.


אחרי שהבננו את זה.
 נראה מה הושפע [את יכולה לבדוק במדרשים על ההוד וההדר של תקופת בניין הביית וקיומו- הן בין עמ"י לה', הן בשפע הגשמי שהיה, הן ביחסינו לאומות ולהיפך] להיפך- החורבן על התוצאות המרות של ההפסד שלנו.
אחרי שנבין את זה בעיני השכל [אפשר ללמוד היסטוריה, לראות תמונות, להתרשם....יש את מכון המקדש לדוג'] וגם בעיני אמונה [מהי קרבת ה'? מה היה פעם? איזה שפע רוחני ענק ואור עליון היינו לעולם כולו? ומה האיר בנו כל כך היחס לה' יתברך?]


נבין על מה הצום.
על מה דווה ליבנו ועל מה אנחנו מקוננים בשק ליד הכותל או בבתי הכנסת [הלוואי והשנה לא נצטרך לכך, אמן כן יהי רצון!]


ונבין גם שהגעגוע לא מרפה, ומבוטא בצורה הכי פיזית של אי אכילה- שתקנו חזל בזמני אבל מאוד מסויימים לעמ"י, לא כדי לעשות דייאטה לכל העם! אלא כדי שנתעלה, נתעלה מעבר לצורך הפיזי הגשמי של סנדוויץ- ביגוד נוח- שמחה ונחת- נניח את כל זה בצד- ושנתרכז בתשובה, בתפילה, בענייני היום. בחשבון הנפש. 
כי רק ככה נוכל להבין ולחוש בעומק את הצער -ולהתחיל בצעדי תיקון.

ועוד דבר
חכמי ישראל- הם עיני העדה.
הם הנחו לנו את הדרך בה נוכל לעבוד את ה'.
אם נזלזל בהם- נמצא חלילה מזלזלים בקשר החי דרך החוט הדק הזה- אל רבש"ע.

לא כדאי לזלזל בו. 

אם את מרגישה שאת צריכה מענה ספציפי יותר- אולי כדאי לשאול עוד.
אבל לדעת שהכל- הכל הוא דברי החכמים- שמלובשים בהם טעמים חשובים מאד.

פשוט מנסה להבין למה צום ניראה להם הדבר הכי הגיוני וטוב לעשות.

ואני לומד בתשעה באב את האגדות בגמרא על החורבן, מגילת איכה וכו'.

היום אנשים יותר מפונקים (לא בקטע הרע) ואוכלים הרבה יותר מפעם, לכן הצום קשה יותר. פעם צום לא היה כ"כ מפריע.

 אני לא אוכלת כלום מדלגת בכיף על ארוחות אני יכולה לאכול תפוח ביום אבל התפוח הזה זה מה שמחזק אותי אז בצום אני פשוט לא קמה מהמיטה  וזה פשוט באסה

אבל היום, אני לא יודע אם באמת אני מרגיש אחרת מאנשים שסביבי, אבל הצום והחולשה לא מונעת ממני לעשות את מה שאני רוצה/צריך לעשות.

בי"ז התמוז נסעתי 5 שעות (רכבת+אוטובוס), הלכתי בשמש כשעה (עם תיק טיולים כבד), למדתי וכו' ואנשים סביבי עושים את עצמם כאילו הם מתים (יכול להיות שהם באמת מרגישים ככה)

אישית, גם אני הייתי בעבר מאלו שחושבים ש"מה הבעיה, מה אנשים עושים עסק"..?

ועברו כמה שנים, ואחרי השנת שירות והשנת מדרשה, (שכנראה מאז הגוף שלי בחוסרים של ברזל, ויטמינים וכו,) אני רואה סביבי שהצום יכול מאוד מאוד להתיש, אצל חלק מהאנשים אפילו עד רמה של סחרחורות, בחילות, רעד וחולשה קיצונית.

(בעיקר בצומות החורבן שבאמת יוצאים בימי הקיץ החמים. )

גם לי היו צומות קשים בעבר (היה פעם תשעה באב שכבר ב2 בצהריים עמדתי לשבור את הצום! אבל הצלחתי להחזיק מעמד למרות כאב הראש, הסחרחורות והחולשה)

אישי הצום מאד משפיע ומועיל, אני מעריך שככה היה פעם אצל רוב האנשים, ולכן קבעו את הצומות.

היום המצב קצת השתנה והרבה אנשים מפספסים את הפואנטה בגלל שקשה להם (מדי), אבל בעבר המצב היה אחר.

הצום הכי קשה זה יום כיפור, אני מתאבלת בו משו רציני...

והתנתקות מחומריות... אי אפשר לעשות את שניהם בלי צום

אני אישית מרגיש שיום כיפור הוא צום יותר קל, כי כל היום עסוקים בתפילה, וזה מסיח את הדעת.

החולשה גם היא שם, אבל פחות במרכז

לא באמת. 

כששבעים יותר נינוחים, ויותר עליזים, עם יותר מצב רוח, וגם מרגישים סיפוק, ולא מחפשים משהו ל"השביע" את נפשנו.

לעומת זאת, כשרעבים, קשה יותר להיות נינוח ועליז. וגם מחפשים תעסוקה, וחז"ל, בחכמתם, הבינו, שעדיף שנצום ונרגיש רע, במקום שנלמד על החורבן על בטן מלאה. 

שזה מה שקורה הרבה פשוט ישנים או מעסיקים את עצמינו במשו עד סוף הצום...

וחוץ מזה, שחז"ל לא חייבו ללמוד על הצום! וההיפך, לימוד תורה אסור בצום, חוץ מעל החורבן. 

וקשה להיות עצוב ולחשוב טוב על המקדש על בטן מלאה.

ובזמן הגאולה שיבוא המשיח אז היום הזה יהפוך ליום חג שנאכל כ"כ הרבה שלא תזכרי את הצום...(זה לפחות משהו שקצת מעודד בצום..תחושה של אור בקצה המנהרה)

גם תאכלי וגם לא תחשבי על החורבן. לפחות את לא אוכלת ואת יודעת בדיוק למה. ואז את חושבת על החורבן.

השובע מביא אותנו למקום מרוחק מעצמינו מהפנימיות רק אדם שרעב יכול להתחבר . כי הוא נמצא במקום של חיפוש פנימי.

אפילו שהחיפוש הפנימי כרגע זה אוכל... זה פעולת חיפוש.

ביום כיפור ובט' באב הצטווינו  לצום בשביל זה בדיוק.

כי אלוקים מצפה מאיתנו להתחבר למהות היום.

יום כיפור הוא לא אבל הוא יום התבוננות לעצמינו ולהתקרב חזרה לה'.

יש צדק בטענה שצום לא עושה מחשבה על החורבן.

 צום עושה לך אפשרות לחשוב וכאן הבחירה שלנו מה- 

ברגעים הראשונים שהנפש והגוף מחפשים נחליט שאנו רוצים להתבונן על החורבן ועל החסר של ימינו .

 את הקשר  עם השכינה והעולם הקסום שהיה בזמן בית המקדש.

וזה מה שיחבר אותנו לאבלות.

צום לא שווה אוטומט תשובה או אבלות.

בבית המקדש הקריבו  קורבנות ככפרה.

היום שאין בית מקדש ע"י שצמים מתמעט החלב והדם שבגוף וזה נחשב כקורבן לכפרה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....