כאילו העולם הוא לוח שח מט ואנחנו השחקנים.

לכולנו יש מטרה מסויימת וברגע שאנחנו מסיימים אותה אנחנו מתים.

חושבת שאת יכולה לענות לעצמך, לא?...

אבל אישית...

אני באמת מרגישה שאני קריטית בחיים של אנשים, כל יום אני מגלה עוד משהו בעולם שהשתנה בזכותי...

אני לא מסוגלת לחשוב שאני סתם פה.

כאילו, הלו, מה כל האנשים סביבי היו עושים בלעדי?...

אני אוהבת לדמיין איך סתם בנאדם שאני תופסת באוטובוס שמסתכל עלי- אני אשכרה תופסת לו עכשיו את המחשבה, אולי הוא היה נורא עצוב היום ונתתי למוח שלו הפוגה של כמה שניות מהסיוט שעובר עליו???...

אולי הנהג העצבני שאמרתי לו "בוקר טוב" ו"תודה רבה" עכשיו כל היום יהיה מבסוט??

אולי אם לא הייתי יושבת במושב כלשהו עד שזקנה עלתה ופיניתי לה את המקום, היה יושב שם מישהו שלא היה קם בשבילה וכל הנסיעה היא היתה עומדת??

אם כבר בבית אני מרגישה מיותרת רצח...

אבל בעולם??

העולם מת עליי... (הרגשה שלי לפחות, לא שאלתי...)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....