צחוק המשפחה נישמע למרחק

וזעקת ההמון עולה מהפונדק

ילדים רצים בין העגלות

ורק אני ואת יושבים בין דמעות קפואות

פרחים מתים כשאותם קוטפים

ומעניקים חיוכים לאהובות הקופים

לבבות מתים כשבהם תאכזרים

אבל מי נהנה? מיזה הרצח התמים

ושתקת העצמות מוכיכות את שהיה

עדין מיתגעגעות לחוסר הקרה

למנוחת הקבר הקריר בכשחה

ולא למרוץ האין סיפי בשם נשמה אלובה

ואני ואת בין קוצים מהלכים

ואני ואת נישברים בשלבים

מצטער מקרב לב, אליך צועק

כשגיליתי שהובלתי אותנו למבוך דוחק

אין כבר מה לחבק

מצטער

סליחה

עני בזעקה

שאדע שעוד נישארה

אי שם, נשמה ממשיכה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סולחת?

לא, את לא יכולה

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ