ההמתנה המורטת עצבים למשהו שיקרה...
די. נגמרו לי הכוחות..
קראו לכולם אתמול להיפרד ממנה, והיא עוד בחיים.
מחוסרת הכרה מונשמת, במצב של מוות מוחי.
והלב שלה חזק, עוד ממשיך לפעום.
כל הודעה, כל טלפון מקפיץ אותי.
קשורה אליה מאוד, והיא אלי.
אבל לא מספיק כדי שאשב לידה בטיפול נמרץ כל היום.
הלחץ הזה מחרפן.
כבר לא יודעים למה להתפלל. שתקום לחיים שהם לא ממש חיים, או שחלילה תמות ותפסיק לסבול.
מקווה שהיא רגועה, שהיא לא סובלת.
כשאני שם מדברת אליה, מלטפת ומנשקת בלי סוף..
חיים שלי הילדה הזאת- שלא תמיד אהבה נשיקות
ועכשיו כולם מנשקים אותה בלי סוף.
מחכים לרגע שתגיד - די עם הנשיקות והליטופים, זהו התעוררתי והכל בסדר-
הרופאים פסימים, לא נותנים שום סיכוי.
והאמונה לאט לאט הולכת לאיבוד..

