אלוהים.
אתה לא מבין שזה קשה לי?
זה הדבר הכי קשה בחיים שלי. הכי מסובך והכי מורכב.
אתה יודע שאני שונאת עבודה קשה. אני אוהבת דברים שבאים לי בקלות, בלי הרבה מכשולים ותסכולים באמצע.
המכתב הזה לא ייצא לי מהראש. לפחות לא בזמן הקרוב. זה כאילו הדבר הכי גרוע שיכל לקרות. עכשיו. והיום עם אבא. לעזאזל.
אתה חייב לסבך אתזה עוד יותר?
אתה האבא ואמא שלי.
אתה היחיד.
אתה זה שמגדל אותי מאז כיתה ו.
ואני שונאת את הסיפור הזה. פשוט שונאת.
שונאת ללכת לישון בוכה ושונאת לקום בוכה.
למה זה קרה לעזאזל.
לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף אחרת, עזוב, אנלא מעיזה. אבל אם החלטת שזה יהיה ככה, כנראה שככה צריך להיות.
אז בבקשה תעזור לי. בבקשה.
אומרים שעם כל נסיון בא כוח לעמוד בו. אז למה אני לא מרגישה אתזה לעזאזל?
קשה לי. קשה ככ, ואני באמת אבודה, ומול מה שהיה אתמול בכלל. אני רוצה להיות שמחה.
אני רוצה לעבור את השנים האלה ולגלות שהצלחתי.
או איך שהמורה אמרה- בואי נגיע לאדר שנה הבאה ונראה שהיה שווה.
אני רוצה שיהיה טוב, ושאני אצא אל החיים החדשים שלי מאושרת ושלמה.
באמת שאני רוצה, ורק אתה זה שמלווה אותי ותלווה עד הסוף.
הלוואי שאני ארגיש את הכוח שלך.
שאתה איתי, עוזר לי.
באלי לפלוט אופ אחד ארוך כזה.
אוווווווווווווווווווווופפ

לאידעת אם מישו יקרא את כל זה בכלל.
לפחות פרקתי. לעזאזל.