כמובן שיש ספרים [יותר בכיוון של פנטסיה] שמדברים על נושאים דתיים, ואפילו מיסיונריים, וברובם יש איזו דמות דמויית-ישו, אבל לרוב הספרים האלו לא גרועים יותר מספר רגיל. העניין של המיתולוגיה יכול להיות בעייתי אבל מכיוון שהדגש בספרי פנטסיה הוא הדמיון וברור לכל קורא שהספר דמיוני זה לא כ"כ בעייתי.

במד"ב יש יותר בעיות של נגיעה בנושאים כמו בינה מלאכותית ואבולוציה.

בס"ד

את האמת, לא נראה לי שזה בגדר עבודה זרה. יכול להיות שכן יופיעו מוטיבים של עבודה זרה - לדוגמא אם ממציאים איזהו שבט שעושה טקסים אליליים. אבל זה לא בהכרח. כלומר אפשר לכתוב ספר פנטזיה בלי עבודה זרה. אני חושבת שאפשר לכתוב סיפור פנטזיה יהודי לחלוטין שדווקא כן יקרב אל הדת. במילים אחרות - אלו הם ז'אנרים ככל הז'אנרים ואפשר לעשות איתם מה שרוצים ולהחליט באיזה כיוון הסיפור יעסוק. רק ההבדל בין זה לבין סיפור "ריאליסטי" זה שממציאים דברים שלא בדיוק יכולים להיות במציאות שלנו כיום - או בכלל.

עושה אותו, שמדובר כאן גם בשאלה של השאלת חלקי אישיות שהם לא שלנו.
שהדברים שאנו קוראים משפיעים בחיים וגורמים להם הלראות אחרת.
עד שאנו מעין מחים דברים שאנו קוראים במד"ב ופנטזיה.

שרשרו אתם!

קניתי אותו וקראתי פעם אחת ולא הבנתי כ"כ את העלילה

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.