פעם ראשנה שראיתי אותה קלטתי כמה טובה היא.
לבושה היתה בשמלת ג'ינס, שער בלונדיני מתולתל קלות, והעיניים. עיני תכלת עם זיק של שובבות בקצהן. פניה היו עדינות, מלאות בטוב ובשמחה, מביעות רצינות ותום. כאילו מסתכלות על העולם בפעם הראשונה. מנסה להכניס הכל אליה, לשאוב חיות מכל דבר שקיים. אושר היה בפניה ועל כן לא יכלתי להוריד עיני ממנה.
ראיתיה מסתובבת ברחובות תל אביב החמים, מחזיקה ביד ילד משתרך, מחזיקה אותו חזק ומדברת אליו ברוך מתמיד. מסבירה לו על נדידת הציפורים, על ירוקת האגם ומשתפת אותו בשפתו, בפשטות, איך עבר עליה היום כאילו היה חברה הטוב ביותר.
היא שבתה את ליבי.
הפשטות שבה לקחת את הדברים הגדולים במורכבותם, ,
השמחה שבה התנהלה,
האושר שהקרינה לסובבים גם במצבי לחץ ודוחק
והישירות. הישירות שבה דיברה, ראש טוב, שכל ישר, בלי עיקומים, בלי התפלפלויות מיותרות, קו מחשבה נקי, חד וברור, קנו אותי.
והתאהבתי.
איך יכולתי שלא?
וכשדיברנו, לא הבנתי עד כמה צדקתי. עד כמה ההסתכלות הראשונית שלי בה, צדקה.
חיוך גדול, טוב וטו*ב שנשפך בכל דיבור, האושר והזיק בעיניה. והתלתלים הזהובים, שנעים על גבה בעדינות, נדמה היה שקולטים את אופי בעליהם ונעים לפיה.
וכשנפגשנו. אושר היה ביננו. אור גדול של שני אבודים שמצאו אהבה וכנות.
וכשהחלטנו.
וכשהצעתי.
וכשהיא דמעה למול קודש הקודשים החרב,
הבנתי כמה צדקתי בבחירתי.
וכשהתהלכנו לנו בסמטאות ירושלים, באושר ואהבה אדירים של מאוהבים,
לא יכולתי להסיר מבטי ממנה.
כ"כ יפה, כ"כ עדינה, כ"כ שלי, שלנו. כ"כ אני עצמי.
כ"כ היא.
וכשהתארסנו, וכשסיפרנו לכולם, לא יכולתי שלא לרחף. ולא יכולתי שלא לחשוב רק עליה. לשמוח בה, להודות לה על הטוב שהביאה אלי. על השינוי שעשיתי בגללה-בזכותה.
והיום אנחנו נשואים, אהבתנו לא קהתה, להפך, התעצמה, התגדלה.
והיום, אני מתגעגע אליה, אל אותה הנערה שפגשתי לפני כמה שנים ברחובותיה של העיר תל אביב, עם חיוך שובה לב, עיניים מלאות בטוב ובתום, רצינית עמוקה ופשוטה, ותלתלי זהב.
והיום אני מתגעגע אל מי שהייתי פעם, בחור עם אומץ ותעוזה כדי להתחיל איתה,
כדי לגרום לה לרצות בי ובה.
והיום אני שמח בכל רגע,
והיום אני מתגעגע אליה גם כשהיא בעבודה, ובלימודים, ובשירותים.
והיום אני המאושר באדם.
ילדת תלתלי זהב שלי, גיל הנעורים.
------




