היא חשבה שהוא עיוור.
הוא לא הבין את אותה הפזיזות, הנמרצות, הדעתנות, ככה בקלות.
היא חשבה שהוא עיוור אל מול יופיים של החיים, פשטותם, זרימתם.
הוא שקל כל צעד, כל פסיעה, כל פעולה שעשה.
היא צעדה בלי לחשוב, זרמה עם טבעה. קלילה.
הוא התלבט, הסתפק, החליט והתחרט.
היא בהחלטיות פשוטה לא נתקלה בצמתים.
היא אהבה להסתכל מעלה.
למצוא צורות בעננים, לגלות קינים בין העצים.
הוא אהב מדרכות. שם לב לפסיעות האנשים ודרך הילוכם. לאדמה, אם יבשה וקשה היא או רכה ומקבלת.
היא בחיוכיה, התחברה לקשוחים שבעוברי האורח.
הוא במבטו הבוחן, ידע מי יהיה חברו לאורך ימים.
הוא והיא.
מופתעים, מרותקים, נמשכים לשוני, לומדים.
הוא מצא עצמו שוקל, מקשיב לנטיית ליבו, לטבעו, ומחליט.
היא מצאה עצמה חושבת פעם שניה, רואה עוד צד במשוואה. מחליטה.
היא החלה לשים לב לציפורים המזמרות בראשי האנשים או לעננים המתקדרים בליבם.
הוא לפתע ראה בשלולית שנקוותה באדמה את השתקפות השמים, ואת האנשים המנתרים מעלה, מגביהים עוף בדמיונם.
היא רצתה כ"כ כמוהו, להתחבר לאורך ימים.
הוא כ"כ רצה כמוה, בקלילות, להכיר אנשים.
הוא לא הבין אותה, מה מצאה בכבדותו, בספקותיו, במבטו הבוחן.
היא חשבה שהוא עיוור אל מול עומקו, שיקול דעתו, מבטו החודר עד ללב. המבין.
והם.






שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
