אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר.
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה).
אני מושך באף ומרים מבט.
היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי.
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."
העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.
משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.
- "תודה"
"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"
~
ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.
לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.
טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.
לכן זה מה שעשיתי.