לעזאזל עם השרוולים הארוכים.
בא לי גופיה ומכנס קצר.

זבל. זבל. זבל.
אוקיי?!
כנראה מחר אני אתחרט על כל המילים האלה שאני כותבת בלי לחשוב,
אבל עכשיו לא אכפת לי.
נמאס לי פשוט מהכל.
מה-כל.
כל הלילות ללא שינה וכל הימים עם הטלפונים המתמסכנים והיומן שלי שמתמלא במהירות נוראית כי הראש שלי מפוצץ ממילים מחורבשות וזה שאני לא מסוגלת להירדם במיטה שלי עם הפיג׳מה שלי ובלי מוזיקה ושאני כבר לא מצליחה להתרכז בלקרוא ספרים ואני מעבירה את הזמן בסרטים מטומטמים ובלהרוס לעצמי את החיים.
אבא הגיע עכשיו הביתה. נחמד מצידו באמת.
טוב שהוא נזכר, לבוא לפנות בוקר.
ואז הוא ישן יום שלם ושוב נוסע, ואפילו אין לי מושג לאן.
זמן אלי? חה.
אף פעם לא. אני צריכה להיות נורא דרמטית כדי שהוא יפנה בשבילי כמה שעות.
ניסיתי את זה אז אני יודעת.
מתי כבר הם יבינו, לעזאזל.
אין לי כוח.

ברמה כזו שבא לי לצאת עם פיג'מה עכשיו ממיטה לבוא עדדד אליךךך ולתת לך חיבוק

ולגבי החלק השני, וואלה אחותי זה קשה ממש.
שולחת לך מלא מלא אמונה שיהיה טוב, פשוט טוב.

רק לב, זה מה שיש לי
וחלק ממנו איתך אחותי.

לילה טוב נשמה שאת. שהשם ישמור אותך

אחח אני רוצה לבכות איתך
וקראתי הכל.. חיבוק ילדה גיבורה..

תודה..