נרדמתי רק בארבע.
היום ירושלים בעז"ה.
ה-מדריכת טיולים.
זה מוזר.
אני לא נחשבת לגבוהה בכלל,
ואף על פי כן, לא מפסיקים לשאול אותי אם אני אחרי 18
או לא מאמינים לי שאני בת 17.
חח, פנים בוגרות 
וגם.
למה אנשים מחמיאים על דברים שלא נכון להחמיא עליהם?
ובכלל.
זה הכי טבעי בעולם שאבא ואמא לא יפסיקו להחמיא
אז דיי להרגיש לא בנוח מזה.
נראליי כאילו
רציתי להגיד עוד דברים לאומה
אבל לא יודעת
(החיוך שעלה לי עכשיו )
החיים מלאים בדברים.
אסור לנו לשקוע
וב"ה. יהיה טוב
הרי אין רע יורד מלמעלה וזה, אז אין כזה דבר רע
יש טוב שהוא נסתר
מאובק
התפקיד שלנו זה להאמין שהכל טוב, לנסות לראות את הטוב
לבקש מה' שישלח לנו טוב גלוי.
לא ביום אחד מאמינים.
אני יכולה לומר על עצמי,
אם לא הייתה לי אמונה, לא היה אותי מזמן.
לפחות, כשהוא נותן קשיים וסטירות ובעע
הוא משאיר לי את אמונה.
(פחח. אני נשברת גם, אבל לפחות לא כל הזמן)
חבל שאי אפשר לשלוח חיבוק והוא יגיע באמת באמת
אעע. אני בכותל היום.
מותר לי לבקש שם שיהיה לך טוב?
(אם לא נוח לך, תגידי. אני לא אזכיר אותך שם.)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
