לא מצליחה מכאן לשמוע לא לגעת לא לראות
היה טעים ויש לי אחים מתוקים ממש
הסיבה העיקרית למה לא לעשות שירות בחו'ל זה הם.
יש לי עיניים!
מחר מחר מחר מחר. לחץ
אין יותר סימולציות! ווהוו! מגוון קריאות קרב אולפניסטיות
מדהים איך שהאולפנה חוגגת את העזיבה שלנו. גם שיפוץ בכל מקום שרק אפשר וגם פארק מים. חוצפה
הבנות בדירה נראות מתוקות ממש
בועז שרעבי אחלה גבר
ואת שיר לאסף של קרן?
יופי
עכשיו תראו איך השירים האלה משתלבים בול |מכחכח בגרונו|
אבא של שבת אני גם אם כל השבילים
עוד לא לולים וצריך לעבוד הרבה הרבה הרבה 
קיצר זה מגניב וזאת בדיוק אותה מנגינה
)*בננית*
לכבוד היומולדתהנסיך הקטן.עשיתן לי טראומה עם כל השירים אתן שתיכן
*בננית*אחרונהיש לי אחלה סיפור ממנו.
הגעתי לאוניברסיטה לעשות, בכניסה אני (עדיין לא צבא) מגיע לבידוק הבטחוני, ואז הוא שואל אותי ולא אף אחד אחר- "נשק יש?"
"לא" (ובלב חושב- אבל תודה ששאלת, באמת תמיד חשבתי שאני נראה בוגר וחמוש)
חח ורק עלי חושבים שאני עדיין בת מצווה. דבילים
דיברנו עם חיילים והעברנו להם את השמירה.
ואז החייל מסתכל עלי- אתה עושה כושר נכון?
"לא"
"מה אין מצב"
"באמת לא.. די תמשיך"
"מה אתה נראה כזה שרירן"
"מה זה לא... אבל אל תפסיק לרגע"
וואו! איך התנפחתי מגאווה אחר כך!
הדו שיח המקורי בו נאמר המשפט "חילך לאורייתא"--
רבי יוחנן רואה את ריש לקיש עושה קפיצות גדולות
רבי יוחנן-"חילך לאורייתא"
ריש לקיש- "יופייך לנשים"
ומאז אני נוהג לענות לברכה- חילך לאורייתא- יופייך לנשים!
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
