פעם ראשונה לשנתיים האחרונות וכנראה שגם אחרונה כי נגמר הקיץ

לשחות זה כיף

שני דברים קצת מעצבנים: ילדות שעומדות ליד הקירות כדי להרגיש טוב עם עצמם שהם בעמוקים ולא נותנות לך לשחות נורמאלי ושאנשים שוחים מאונך אליך ואתה נתקע בהם

יש לי מסקנה אבל היא לשון הרע על קבוצת אנשים מעם ישראל לכן לא אגיד אותה. למרות שלא מחייב שזה ככה כולם אבל זה ישמע ולא באלי.

אני אוהבת חסידים ודיברתי עם שרה שהיא חסידת סלונים ולומדת בסמינר כלל חסידי חדש

יש אידיש ירושלמית ואידיש רגילה. לידיעתכם.

להגדיר את האולפנא שלנו זה אחד הדברים המסובכים

חח נראלי בחיים היא לא חלמה לדבר עם מישהי כמוני במיוחד אחרי שהיא ראתה איך אני מתלבשת

אה כן וכמובן! ריבונו של עולם אוהב אותי ממש

והגעתי בארבע וזה רק נפתח בארבע

ופספסתי אוטובוס אחד בכמה שניות הליכה של מעבר חציה וכמה מטרים

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול