תקשיבי,
ממש קשה לי במקום הזה.
ממש.
הכל ככ קיצ'י וקישקושים
כל אחת חושבת שהיא איזה סופרת נורא מוצלחת.
אבל לא
באמת שאני לא יודעת איך להסביר.
נכון, גם אני הייתי פעם כזאת, אבל לאט לאט זה התחיל לשעמם אותי.
די.
זהו.
נגמר.
כל החבורה הזאת. רק המחשבה עושה לי צמרמורות.
חבורה של מגזימות קיצ'יות.
פיכסה.
זה מרגיש לי מין צביעות כזאתי.
לעמוד מאחורה ולדבר ככה.
אבל שתדעי שאני אמשיך. אפילו שזה נגמר.
ואופ עכשיו אני ממשיכה עם זה.
וע
זה שילוב של פה ושל עוד איזה מקום (פיזי)
לאמשנה.
ו, מה וואו?
פשוט זה מין התפרצות כזאת שבאה מבפנים
זה לא אנשים ספציפיים. זה פשוט הכל ביחד.
החבורה שדיברתי עליה זה מהמקום ההוא.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
