בס"ד
לא בסוף כל בדיחה צריך להוסיף <צ>. רק אם יש חשש סביר שמישהו לא יבין נכון ויפגע ויקפוץ מגג.
ואם אין חשש סביר ובכל זאת מישהו לא הבין נכון ונפגע- שיקפוץ מגג. (נגיד כאן אולי כדאי בכל זאת להוסיף. אבל בהתחשב בהקשר נראה לי שלא צריך).
זה פשוט כמו שאתה מתחיל לאכול שוקולד ופתאום מגלה בפה קלקר. או יותר סביר- שאתה מתחיל לאכול פריכיית אורז ופתאום מגלה בפה קלקר (למרות שאז זה פחות מבאס).
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
