זאת לא ילדה ראשונה שלי. ב"ה היא חמישית.
חיכינו לה הרבה הרבה.. הקטנה לפניה כבר בת שבע
היה הריון סביר (אמנם עם הפיראמזיס וירדתי המון במשקל, אבל נפשית הרגשתי ממש טוב)
היתה לידה מדהימה.. הלואי על כל נשות עמ"י כזאת לידה...
והחודשיים האלה שעברו מהלידה.. אני פשוט בהלם כמה קשה לי בהם.
נכון, יש לי עבר עם טראומות שכנרה משפיעות בשעת חולשה וקושי...
ונכון שגם הבייבי המתוקה סובלת מאד מגזים וזה מאד מתיש...
ונכון שנפלתי ישר לחופש הגדול, ולמעשה לא היתה לי ממש חופשת לידה.. וגם בעבודה הייתי חייבת לעשות דברים דחופים כבר מהשבוע הראשון...
ועדיין אני בהלם מהקושי.
לא זוכרת את עצמי אף פעם ככה... מתגעגעת ליציבות שהיתה לי בבית ולעצמי לפני כן
אל תבינו אותי לא נכון הבונבונה מדהימה! אני מודה עליה לבורא עולם בלי סוף
ועדיין נורא קשה לי...
אני מרגישה שהחברה מצפה שארגיש כבר 'נורמלי' שאתפקד 'נורמלי'...
ההורים שלי חזרו מחופשה בחו"ל שבוע שעבר, הזמנתי אותם לליל שבת, אמנם גם אחותי הכינה שני דברים, ועדיין היה לי קשה בטירוף... הקטנה בכתה כל יום שישי וכל ליל שבת גם יחד.. והייתי צריכה לתמרן בינה לבין הבישולים ואח"כ בינה ובין ההגשה והאורחים...
אני במצב כרגע שאשמח אם יזמינו אותי לסעודה בשבת.. ואין מי..
אז בטח שלארח היה פשוט קשה קשה...
והאמת שהזמנתי די בהרגשה של אין ברירה.. אבל הרגשתי שאמא שלי בכלל לא רואה את הקושי שלי... והאמת שדי נעלבתי שהיא בכלל הסכימה לבוא.. רציתי שתאמר לא תודה נסתדר... אני יודעת שזה נשמע צבוע, מה את מזמינה אם את לא מתכוונת. אז זהו שכן התכוונתי ואפילו ידעתי שהיא תסכים, אבל בתוכי רציתי שהיא תרגיש אותי ואת הקושי שלי והיא תבין שזה לא בדיוק במקום כרגע...
והחגים עוד שניה עם כל החג-שבת-חג-שבת האלה שה' ירחם עלי אבל אין לי כח לזה...
וכמובן אחרי החגים אני חייבת לחזור לעבודה במלוא המרץ
בעלי מאד מאד תומך ומפרגן ועומד מאחורי ומבין ומעודד
אבל חסרה לי תמיכה נשית
חסרה לי תמיכת המשפחה המורחבת...
אני יודעת שאף אחד לא חייב לי כלום. אני גם לא בונה על אף אחד
ועדיין הבדידות שלי גדולה וההרגשה שרק לי קשה וכולן מסתדרות והכל אצלן בסבבה- קשה
אני הולכת לטיפול כדי לטפל בכל הטראומות ההן.. אבל כנראה זה לוקח זמן, ובינתים אני מרגישה כ"כ לבד ואין לי אפילו חברות שיחזקו וסתם פשוט יהיו שם בשבילי...
בקיצור, אשמח לתמיכה לשיתוף או סתם חיבוק והבנה
!