אני צריכה חיבוק מכל מיני אנשים.
אבל אל מאוד אנשים מוגדרים.
אז נסתפק כרגע בחיבוק ממישהו מוגדר.
*** את יכולה לחבק אותי? כואב לי כל כךך.
אני צריכה חיבוק מכל מיני אנשים.
אבל אל מאוד אנשים מוגדרים.
אז נסתפק כרגע בחיבוק ממישהו מוגדר.
*** את יכולה לחבק אותי? כואב לי כל כךך.
אני פשוט שונאת אותה.
ואני שונאת לשנוא אנשים ובמיוחד אותה.
אבל אני כל כך שונאת.
חחח
<ציני>
לאבאלי בכלל על מחר.
ועל מחרתיים.
ובכלל לא באלי הכל.
ואני רוצה לראות אותה.
אבל לא באמת.
לא מתחשק לי כבר לכתוב בשרשור הזה,
אפילו שקודם נורא התחשק לי.
פופ.
![]()
![]()
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)