מאוחר לה מידי
היא חייבת לשכב לישון
אני מכיר אותה לא מאתמול
לעזור לה עכשיו
למה אני לא יכול
תעני אולי אין לה כבר קול
אם הייתי מוכן
אם הייתי מוכן
להיות
ושוב היא נרדמה
ודומעת לה מתוך שינה
זה כואב לה כל כך
היא חייבת מקום ראשון
תמיד הכי טובה
או גיהינום
רק היכן שיש צל
אפשר לאתר את האור
את מצילה אותי לא מאתמול
אם הייתי מוכן
אם הייתי מוכן
להיות
ולמה עוד בונים
בתים מאבנים
(אמיר דדון)
המסמרים שבבטן לא נותנים לי מנוחה
ואיך גורמים לרכבת לעצור בתחנה
אנ'לא יכול לברוח יותר
ואין פינה שבה אוכל להסתתר
תראי אותי אני אבוד בלב מדבר
ואת השמש העולה מהדממה
תראי אותי אני צולל ונעלם
ואת השמש העולה
קחי אותי איתך למעלה
זוכר ימים בהם הייתי לך ירח בחשיכה
ואיך הכל מתהפך איך מטפסים בחזרה
אל מקום שבו זרם בי הדם
שלחי קרנייך שישאו אותי לשם
תראי אותי אני אבוד בלב מדבר
ואת השמש העולה מהדממה
תראי אותי אני צולל ונעלם
ואת השמש העולה
קחי אותי איתך למעלה
(הדג נחש)
רוצה שיתארך הרגע
לעולם לא אהיה כמותם
הזיכרונות מבית הספר
בלגן אצלי בחדר
אני רוצה געגועים
שלא יניחו לי להרדם
שלא אוכל להלחם
אומרים היא חיה בשמיים או בים
לא כמו כולם
צוללת ועולה
לשם איש לא יתקרב
וגם אם תאמר שאתה אוהב
שנשבר לך הלב
ובחרת בי מכולם
מכל הבנות בעולם
לא אקח אותך לשם
כי למדת אותי שתיקה
ואני עוד מחכה
אני רוצה ידיים ארוכות
לחבק מבלי שאצטרך לראות
אומרים היא מסתירה כנפיים
במעיל הגדול הכחול
היא עפה ולשם לא תתן שתתקרב
וגם אם תאמר שאתה אוהב
שנשבר לך הלב
ובחרת בה מכולם
מכל הבנות בעולם
אומרים אל תבטח בה לעולם
היא תמיד תשיב לך שתיקה
ואני עוד מחכה
(מירי מסיקה)
היא לא אומרת כלום
לא מספרת כלום
רק לפעמים בלילה בוכה קצת
אבל לא אומרת כלום
דברנו כל היום
ספרנו לה הכל
והיא סגורה בחדר בשקט
ולא אומרת כלום
וכל היום וכל היום
אנשים מתאספים
שואלים
מדברים המון
וכל היום וכל היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל
אבל היא לא שומעת כלום
אולי היא לא יודעת כלום
וגם כשמתקרבים ו..לוחשים לה
זה לא עושה לה כלום
רצינו שתזכור
שיש סיבה לחזור
והיא לבד בחדר
שוכבת
ולא אומרת כלום
(מטרופולין)
מנסה לתפוס ת'רגע
שבו הכל יכול לקרות
מנסה למצוא מקום ש..
אוכל ממנו לשנות
אני יודע שהדרך
רצופה במכשולים
אבל למרות הכל בועט ו..
לא מפחד מהחיים
אמת אחת יש
היא מובילה את כולם
אור חזק מקיף ש..
עוטף את כל העולם
אכול סרטים מוזרים
אותך למטה מושכים
אתה לא מוצא את הדרך לאן
הכל נראה כאן שחור
אבל צריך רק לזכור
שרק גפרור אחד מדליק את האור
אתה מתנהג כמו תינוק
חושב לחיות פה זה צחוק
אתה לא חושב על כלום מלבד עצמך
תרים ת'ראש תסתכל
תפסיק לחיות כמו נוכל
תבין שיש עוד סיכוי גם לך
להיות בנאדם
אחד מכולם
(התבלינים)
ומה נתנו מהכל
עכשיו אולי למחול
לסלוח
לא לברוח מעצמי
אל הרקיע הגדול
לא אפסיק לשאול
עוד כוח מבקשת להמשיך להישאר
וכשבאת נסערת
הנפש שנפערת
ביקשה לה נחמות
נחמות שלא היו לי
אמרת אני נשארת
אהבה לא משקרת
הושטת יד לראות
שגם אני אוכל לקום מכאן
שוב תנגני על הפסנתר
שירים יפים יותר
בחושך יהיה לך קצת פחות מפחיד
מסתכלת לחצר
בצל שמסתתר
ידעתי תחכי לי שם בלי שאגיד
וכשבאת נסערת
לנפש שנפערת
בקשת לה נחמות
נחמות שלא היו לי
אמרת אני נשארת
אהבה לא משקרת
הושטת יד לראות
שגם אני אוכל לקום מכאן
ולהמשיך אל הדרכים החדשות
עוד שומעת הקולות עוד נוגעת במראות
אבל בשנייה שקמתי לא אחזור לכאן יותר
ואת כל מה ששברתי עוד אולי נוכל לשוב ולחבר
אני אמשיך אל הדרכים החדשות
עוד שומעת את הקולות עוד נוגעת במראות
אבל בשנייה שקמתי לא אחזור לכאן יותר
ואת כל מה ששברתי עוד אולי נוכל לשוב ולחבר
(מירי מסיקה)
מצייר מתהפנט לא מזיז את הראש מהדף
לא מכחול הוא צריך קצת יותר
מדובר בקווים של חייו
תוך שניות הוא בונה עולמות
מתרגם לצבעים קצת חכמה
מסביב שואלים בשביל מה לחכות
יש בים אוניות
יש אומרים שצבעים זה עולם של נדמה
לא שווה קצת פחות משתלם
לא באמת תגלה יבשת
ויש אחרים שכמוני עוד משוכנעים
שלכל שקורה יש סיבה
ולא מתווכחים עם הנפש
מקמט וזורק את העיפרון
לא שקט לא נרדם
הם בריב כבר זמן מה לא צייר
לך תבין לך תכעס על הים
(יובל דיין ואמיר דדון)
בימים שיעברו עלנו נדע לשאת יותר\
עצבות רכה
והשמיים יחכו לנו עד שנבין
ובלילות נרוץ מתוך עצמנו
אל שדות ילדות בארץ לא שבויה
אתה המים המבקשים משיבולים לגדול
אלוקים ודאי מקשיב תמיד ללב
כשהכאב כמו אבן שם
אני כמעט כבר מת מאהבה
השנים יכשילו את רגלנו
אך לא ניפול כמו אבן נעמוד
מול כל סופות החול השלג והאש
תמיד נדע לזכור שיעבור
אלוקים ודאי מקשיב תמיד ללב
כשהכאב כמו אבן שם
אני כמעט כבר מת מאהבה
(הדס קליימן ואביב בכר)
על הבתים העמוסים יורד הלילה
הילדים כבר רחוצים ומוכנים
אני יורד אל השדרות וקצת עצוב לי
איך צעדנו כאן ולא יצא מזה דבר
במגדלים העצומים טיפה חשוך
תמיד נידמה שלא גרים שם אנשים
כי במסך עשן לא יספרו אותנו
כי לא סגרנו את העסקה הנכונה
והאמת שכבר הייתה צריכה להתפוצץ מזמן
מחכה לרגע שבו לא תהיה מוכן
מי ניצח מי הפסיד ומי נשרף בדרך
עכשיו אני בין הסלעים ובין המים
חושב על כל מי שהגיע לשנות
ואיך הכל כאילו שנשכח ברגע
שהשקרן פתאום מחזיק את המושכות
אז אתה תכתוב על אהבה ועל שלכת
ואף מילה על אנשים מתפוררים
כי במסך עשן לא יספרו את מי
שלא חייך אל הפנים הנכונות
והאמת שכבר הייתה צריכה להתפוצץ מזמן
מחכה לרגע שבו לא תהיה מוכן
מי ניצח מי הפסיד ומי נשרף בדרך
(אדם גורליצקי)
לפעמים הרוח טובה
ושמש חמה נוגעת בפני
ולפעמים העולם יפה
ואין אחד כזה בעולם שיכול עלי
ברגע אחד אני משתנה
צפים הפחדים אני שוב שונא
ימים חשוכים שדות חרוכים
והסוף לא נראה
הרבה פנים לי יש
לפעמים אני חושש
כמו כל אחד אני יכול
להיפגע וליפול
הרבה פנים
גלים גלים בים גועש
אני חוזר אל קו החוף הטוב יותר
בתוך ליבי לא מוותר
יש מקום בתוכי שרק מהד קולך
כולו סובב סחרחר
יש חלום ימים רבים אחרייך הולך
שבי במדבר
פתאום בלי סיבה אני מתנפץ
ואז כל הרוע מתנפץ
עולים הפחדים ימים אבודים
עוברים בכאב
הרבה פנים לי יש
לפעמים אני חושש
כמו כל אחד אני יוכל
להיפגע וליפול
הרבה פנים
גלים גלים בים גועש
אני חוזר אל קו החוף הטוב יותר
בתוך ליבי לא מוותר
(רמי קלינשטיין)
כביש ישן
שביל בגן
עץ ובית
אבא כאן
אמא שם
כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה שעכשיו
ילדות נשכחת
צריף ירוק
לא רחוק
בית הספר
מי שנשאר
מי עבר
מי עודנו
מה שהיינו
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת
זוכר איך שהלכנו דרך קבע
לאורך הרחוב המתרוקן
דבר לא השתנה
רק פה ושם דוהה הצבע
אולי זה רק הלב שמזדקן
עוד שנה
כבר למדנו
מי אני
מי אתה
כבר איבדנו
מה שהיינו
פעם מזמן
מה עוד מביא אותך תמיד
אל אותה ילדות נשכחת
זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת
מתי ואיך נחזור להיפגש
נדמה שרק אתמול
אבל השמש כבר שוקעת
אולי זה רק הלב שמתרגש
שביל בגן
עץ ובית
אבא כאן
אמא שם
כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת
(נורית גלרון)
אחרי הכל אתה מת
אין זמן להתחרט
אין מקום להתחבא
אם אתה חי אז כבר תחיה
אין ממה לפחד
הרי האלוקים הוא גם אשם
עד שבאת באת
והצלת אותי
איזה מזל שבאת
בדיוק שכבר עמדתי לוותר
אז את באת שבאת
והצלת אותי
וכמה טוב שבאת
בדיוק שכבר הרמתי את ידיי
מה יש באמת
שכל כך מושך
וכמו פרפר לאש אני עיוור
אולי עכשיו אולי ואחרי
שהכל יגמר נוכל להיפגש נרצה להיזכר
איך שבאת שבאת
והצלת אותי
איזה מזל שבאת
בדיוק שכבר הרמתי את ידיי
אז את באת שבאת
והצלת אותי
וכמה טוב שבאת
בדיוק שכבר עמדתי לוותר
(בית הבובות)
יד ביד
כוכבים
דובי
מכתב
תמיד.
לא עוזבת.
היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים
וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות
שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי
קראתי קצת
למדתי קצת
התחלתי להתאמן
שתיתי פחות
ניקיתי אורוות
פסח זה חג הנקיון
הרבה פעמים מתבלבל לכל מיני עם פינוי טוטאלי של כל החיים לפח
נפנה נחיה בריק ונאגור מחדש שיהיה מה לזרוק בשביל חווית הנקיון השקרית הבאה
אבל זה לא נכון לנקות זה לברור את המוץ מהתבן כל הבר עומד מולך ואתה צריך לשלות ממנו את מה שכן חשוב לפנות מה שלא ולסדר מה שלא נמצא במקום
שהכל יהיה מקומו של עולם והעולם יהיה מקומו
משהו כזה שקראתי פעם
ספירת העומר העומרים גדלים והזיפים גם
סימן אבל מתערבב עם סימן חיות וצמיחה משמחת של חיים ופריחה
של אוכל חדש
של פרנסה ושפע חקלאי
יש כאלה שמתאבלים
בלי מוזיקה
הכל אפור ושחור וקודר
אני לא שם לטוב ולרע
נוהג ושומע את המוזיקה חוזר ומקשיב וגם מחדש בדברים חדשים
תציעו שיהיה מה לשמוע מחדש
הכל הולך
והתחזית לעתיד שיהיה חם יותר
ויותר
ויותר
ויותר
כל הזמן
וזה יכול להרתיע אבל די עברנו מה שעברנו
נעסיק את עצמנו בדברים שונים
מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.
אהבה.
זה יבוא?
פתאום אני מפחדת
אולי זה יותר מדי
אולי קרוב מדי
ומה יהיה אחכ
כי סערה
כי חורף וגשם ולבד
זה למה
והיא יודעת לעצור את זה
היא תופסת אותי חזק
מחזיקה אותי בתוך כל הסחרור הזה
היא מזכירה לי לנשום
מזכירה לי שיש אותי
שאני טובה
ואהובה
כשכולם שונאים אותי
ואני בעיקר
היא לא
היא מזכירה לי כל מה שנכון בי
וטוב
זה למה
היא משכנעת אותי שיש עוד טוב בעולם
משכנעת אותי שאני בעצמי זה טוב
משכנעת אותי שכדאי להשתכנע
וזה עובד לה
לעזאזל
זה עובד לה
ועכשיו מה
היא שואלת
עכשיו ריק
אני עונה
עכשיו כלום
סתם
מגעיל
לא נורא
וזה הכי נורא
שלא נורא
מחשבות טובות איייייאיייי
אבא עכשיו אחרי ששרתי כדי למתק את הדינים ואני עדיין עצוב, יש לי רשות למתק את העצבות בדרך שלי? אסור להיות בעצבות! אני לא רוצה לעשות אסור.
אני באמת כזה תמים? כזה פתי? טרם אענה אני שוגג, ואחרי שלמדתי? אני חייב והוא זכאי. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.
צריך אדם לחשוב שהוא יותר רשע מהמן. מה? מי? איפה שמעת כדבר הזה?
העבירו לי הקלטה.
של מי?
הרב **""*""**
שטויות.
---
הוא יכול להגיד שזה שטויות. והאמת הוא יודע שזה שטויות. הוא כל כך בטוח, הוא לא חושב על זה. עובר למאמר פורים הבא שאומר לו שצריך לחשוב שהוא צדיק כמו מרדכי ולבו טוב עליו.
ואני?
גם אני ממשיך למאמר הבא. ועדיין אני כותב על זה, והוא לא.
למה?
במציאות שלו אין עניין כזה. הוא עושה את הדבר הטבעי ונתפס איפה שיש לו שכל.
ואני?
אני עדיין חושב על זה.
בהתחלה בכיתי, אחר כך דחיתי, אחר כך הבנתי, ולבסוף הבנתי שלא הבנתי.
ועל הכל אני שמח, באמת. בלי תהליך לעולם לא תבין שאתה לא מבין. ועכשיו אני שומע שוב את הרב (ומתרעם על ההקלטה הקצרה על חוסר ההקשר ועל הנגשה שגויה שיוצרת אנטי) ואני לא בוכה, ולא עצוב ולא כועס. אני שומע ומאמין אני שומע ושמח. כי אני מבין.
טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי.
ואני מרחם על עצמי המתחכם, ואני מרחם על חברי החכם.
אני פתי ועכשיו אני מבין וכמו שאמרתך שמרתי ה' שומר אותי. שומר פתאיים ה'.
דלות של שקר מהי? ענווה פסולה.
אין לך אני (אני) כעני בדעת.
ועכשיו דלותי באמת ולי יהושיע.
אני חוזר לשיר ועוזב את מיתוק העצבות בדרך של שקר והכל בזכות התפילה הזאת.
ראה התפילה הזאת.
ומחר אני אעשה תשובה עליה. תשובה על התשובה מה שחשבתי שיש לי איזה השגה של היום תהיה נחשב לשוגג מחר. ואני שוגג מול הצדיק. ואני פושע מול ה'.
ועדיין עכשיו אני שר ואני בשמחה.
תודה אבא
אבא אבא אבא,
לפעמים יש לי כוח לכתוב מגילה.
אבל מי יקרא?
אני בטח לא.
איזה תועלת תהיה לזה?
לא יודע.
ולפעמים נמאס לי.
ואני רוצה רק לכתוב שתי מילים - "נמאס לי". "אני שבור".
אבל מי יקרא?
אני בטח לא.
איזה תועלת תהיה לזה?
לא יודע.
תודה על ספירת העומר,
על עבודת התיקון.
תודה על ייסורי מצפון כשאשמע מוזיקה
זה מוזר שאני מחכה להם?
אני מחייך ושמח וכמעט מדלג ברחוב ולשם שינוי זה לא פייק זה לא שקר.
ועדיין אני מחכה לכאב ואני רוצה בו.
אני חושב אם מותר לי, שאנשים רבים פשוט נופלים מהסתירות האלה ונעצבים לגמרי.
אני יודע היום שבעבודה עדינה הם יכולים להיות חלקים משלימים,
תעזור לי לגלות את התורה הזאת איך אני עושה את זה.
אבא תעזור.
איך אני עדיין שקוף?
איך שנים עוברות ואני עדיין שקוף?
עדיין לא מובן?
זה גזירת גורל?
קמתי בבוקר היום והחלטתי שלא אכפת לי.
החלטתי שאם אנשים גם ככה חושבים שגיליתי את האור ומצאתי את אלוהים - אין טעם להתווכח איתם.
אני לא אחראי על הבורות שלהם, על צרות האופקים והמחשבה המזוהמת שלא מאפשרים להם לראות שמאז ומעולם אלו היו צדדים משלימים.
אצלי? לא רק אצלי. זה מפתח לנפש נבוכה. אחת כזאת שיש לה סיבות אמיתיות לא האכלו לי שתו לי הרגיל. אולי לצפות מהם להבין זו דרישה מגוזמת.
אולי לא לדון אותם לכף זכות זה עוול.
אבל היפוך היוצרות הזה לא הוגן ולא נתפס. פתאום אני הנורמלי והם המוזרים? אני העקבי והם המעורערים?
אדם קרוב אצל עצמו כמו שלי יש הסברים לגבי עצמי, כאלו שהתפתחו בזהירות עם השנים ושוב בזהירות נהרסו ושוב בזהירות כפולה נבנו, אני בטוח שגם להם יש.
איך מבין כל הדברים הכי הזויים בעולם שלא מוציאים אותי מדעתי דווקא זה הכי מועד להיות כן להיות כזה? אולי התשובה בגוף השאלה אולי כי זה לא דבר כזה הזוי.
(2)
"אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי היכן טעיתי מה לא נכון עשיתי שכך פגעה היא בגאוותי" - האם כותב את זה אדם מיוסר או ילד בן 6?
האם זה חולשה או חוזקה לתת לעצמי לגיטימציה לוותר לעצמי ולהניח לעצמי לפגוע בעצמי כמו שאני משתוקק?
(3)
אני תפילה גם כשאני לא מדבר אל אלוהים או על אלוהים.
מה שאנשים סולדים ממנו בשם הצביעות הוא בדרך כלל ההופעה היותר עליונה של היחידה שבנפש. לא פתחתם ספר?
(4)
די. אני דובר כמה שפות.
אף אחת לא שוטף.
ומבין עוד כמה.
באופן מספיק טוב.
זה ברכה? זה קללה? זה קבוע? זה משתנה?
זה בכל מקרה כואב.
להיות אמפתי בכמה שפות זה כואב.
לכעוס בכמה שפות זה כואב.
להרגיש בכמה שפות זה מציף.
זה לא תמיד נסבל טוב.
אני לא רוצה לא לומר וגם לא לשמוע משפטים שמתחילים ב
"הנה, אני אומר/ת את זה... "
פערים ותהומות
התחושה שמשהו בי לא מאמין לי. התחושה שמשהו בחברה ובסביבה לא מאמין לי. אני לא יודע אם זה מפתיע או מובן. כאשר שנים אני אומר בפה "אני בסדר" "אני טוב" והגוף משדר ההפך, ואני מבין שחושדים אני מבין שיודעים ש"בסדר וטוב" זה רחוק מהאמת שמתחוללת פנימה. אבל אני לא חושב שאני בכלל מתאמץ להסתיר את השדר של הגוף. להפך בתוכי אני רוצה שישמו לב לצעקה האילמת של המצוקה גם כשאני לא יכול לדברר אותה - בכל אופן ככה חייתי ונשאר מזה מה שנשאר מהמנהגים המורגלים והטבעים המגונים.
אבל אני שואל, עכשיו? מה רואים בי? גם עכשיו זה אותו דבר? כי עכשיו כשאני אומר "בסדר" ו"טוב" אני מתכוון לזה בכל כולי בגוף ובנפש, ואני מרגיש סנכרון בין הגוף והנפש. האם זה לא נראה ככה?
אולי, אם היית מתחיל רק ב"התחושה שמשהו בסביבה לא מאמין לי" הייתי מבין, אבל אמרת "משהו בי לא מאמין לי" - איפה המשהו הזה נכנס?
במעשים.
אז הנה לך השכל מהסביבה.
מה?
אתה אומר "אני מרגיש טוב" + ואתה משדר "אני מרגיש טוב" =שלב א': הושלם.
אבל אתה מחכה בנוסף ללהגיד "טוב" ולשדר "טוב" -- לפעול "טוב". שהפעולות שלך יעידו עליך שאתה בטוב. ואולי זה גם מה שהסביבה מחכה.
אז שלב ב'?: בתהליך.
אם אעשה טוב אתה תאמין לי? - כן.
יהיה חיזוק חיובי בלתי נמנע בחלקים מודעים ולא מודעים של התפיסה העצמית במוח שלך. בראש ובראשונה זה אתה שמחכה ומצפה לזה מעצמך, גם בלי מילים.
אז למה זה עדיין לא קורה?
- עדיין יש מעידות.
אי אפשר לפעול טוב לצד המעידות?
- בוודאי שאפשר וזאת התכלית המטרה והכוונה.
אז למה זה לא קורה?
- מילה אחת: יאוש. אתה צריך להילחם בחיזוק השלילי הבלתי נמנע של התפיסה עצמית בגלל המעידות, בירידת המוטיבציה לפעולה וההתרוקנות ממשמעות ותוכן.
אז מה העבודה שלי עכשיו?
- להבין שאין יאוש בעולם כלל.
רבה רבה רבה, אבא אבא אבא.
אולי יש תקווה.
תפילה.
המחזה לא נכתב היום.
גם כשהוא עולה היום על במת התיאטרון
באיזה עיבוד שהוא ביחס למקור
בין באופי בין בשפה
המחזה הזה הוא סיפור ישן.
גם אם זאת הפעם הראשונה, שאתה - הצופה, צופה בו
זה בכלל לא משנה
ההצגה לא חדשה
הכתיבה ישנה עוד יותר
והסיפור הוא אותו סיפור חוזר.
רק אתה שונה פה
ותן לי לגלות לך סוד -
ההצגה לא עולה על הבמה בשבילך
שום פיפס לא נעשה לכבודך גם אם שילמת 1000 שקל על מקום vip
אתה סיפור חוזר בעצמך
בא והולך ומקומך יוחלף
והצופים האמיתיים - השחקנים שעל הבמה
ידקלמו מחזה אחר מול הגרסה האחרת שאתה
כי הסוד נכון גם לגבי אלו -
ההצגה לא נכתבה בשבילם
ולא מוצגת בזכותם
שום פיפס לא משכנע שיש להם משמעות שאינה זניחה
בתרומה לשעשוע הגדול
המשחק האולטמטיבי של העולם
או אלוהים
או אדם אחד שבאמת משנה בעולם
או לאלוהים.
אנטיתזה? - לא היה כלום כי אין כלום
"אני אוהב לדבר איתך", "אני אוהב להקשיב לך".
אפילו כשאני לא מבין כל מה שאתה אומר, וגם כשאני יודע שאתה בעצמך לא מבין כל מה שאתה אומר.
אפילו כשאני לא מסכים איתך, וגם כשאני יודע שאתה טועה.
אפילו כשאני חושד שאתה לא מדייק, וגם כשאני יודע שאתה משקר.
"אני אוהב לשמוע אותך", "אני אוהב להשמיע אותי לך"
____
סוף עונה
מחזור - חג. התחלה - סוף. עוד - עוד - עוד. שוב - שוב - שוב.
אין חדש.
סוף שנה
חשבתי שמשהו יקרה השנה, חשבתי שאני אמות השנה.
או שלכל הפחות סבתא תמות השנה. לא חשבתי שהיא תשרוד עוד שנה כזאת, במסכנות כזאת ובכאב כזה. כבר מתפתח בי חשק למות לפניה.
חשבתי שמשהו יקרה השנה,
חשבתי אולי אפילו אני לפני שאמות, אספיק לחיות השנה.
לא חייתי השנה.
חשבתי שמשהו יקרה השנה,
חשבתי אולי אחי יתארס.
יתחתן.
יעשה קצת נחת רוח להורים
ולסבא
וסבתא
שעוד חיים.
הקטנה שבצרות שלו זה שהוא לא התחתן השנה.
באמת ובתמים חשבתי שיקרה משהו השנה!
שהטרגדיה תדפוק על הדלת
(אפילו שבדקתי את המזוזה),
שהחרמש של השטן יצנרר מישהו שאני מכיר למכונת הנשמה,
בתפילה אסורה שזה יהיה אני, ובתקוות חטאת לתוספת אופיום לווריד בפנטזיה.
אבל לא.
לא קרה כלום.
כלום.
אין חדש תחת השמש.
רק עוד אח של חבר מת בעזה
ועוד חבר שנפצע בלבנון.
כמה רסיסי טילים מתפצלים שנפלו בשכונה
ומלחמה אין סופית שהפכה כבר לשגרה.
אבל חוץ מזה, אני נשבע - כלום!
עוד כמה משפחות אבלות וכמה חיילים שנכנסו לדיכאון
נפשם קורסת פנימה,
כמה מרשמים חדשים לגראס
כמה עסקאות מפוקפקות של אופיאטים,
אבל חוץ מזה עולם כמנהגו נוהג.
עד מתי?
כמה אהבה יש בך כלפי אבא יקר
וכמה מתיקות בדיבור אחד בלי גבול ומספר
וכמה נחמה אמצא בך
אני כל כך רוצה לעשן.
למה למה למה ה'?
אין סיגריות כשרות לפסח. כמטאפורה.
"אפילו כשנופלים לתוך רפש וטיט.... "
לתוך החרוסת.
מה זה מה שקורה כאן ? זה לא תקין.
בקרוב אחליט מה אעשה.
בקרוב אברח מהכאב.
החזקתי אותו מספיק להיום.
רשעים יצר הרע שופטן.
אני מקבל עליי את הדין.
השלכתי הכל על ה' אתה ראית!
אתה ראית!
אחטא ואשוב?
לא. אני שב עכשיו.
אתה מבין? אני שב עכשיו!
תפסיק לתת לו לבלבל אותך.
הבעל דבר.
המלך זקן הזה.
הכסיל הזה.
הרגלים ישנים קשה לשנות.
אני כלי, לא יותר? היום בשליחותו של אלוהים. מחר בשליחותו של ה*טן.
איך אני מדבר... איך אני מעז...
אני כואב.
אני עוד לא מבין מה עבר עליי. ולמה אני חווה את זה שוב ושוב.
מה אתה מכניס לתוכך, מה יוצא ממך...
אתה קשוב? מה עם תפילה? מה תהיה עליה? זה לא עניין קטן.
התבודדות זה לא עניין קטן, אמונה זה לא עניין קטן.
קשה לשנות זה לא תירוץ. תעבוד במקביל.
אתה בעליה? אתה בירידה (תכלית העליה)?
"כי אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך."
אתה מחפש חסד, אהבה? אתה מחפש נצח, נחמה?
אני יודע כמה בכית לי - אל תגיד לי עכשיו שזה סתם עיון בעלמא!
אם בכית - אתה שייך. אם אתה לא שייך - למה בכית?
עכשיו אני לא בוכה! מה תגיד? (זאת ועוד, שאני בוכה על ההפך הגמור?)
יש לך קשיים וקושיות, אתה לא מבין ונופל. ברוך הבא לעולם התיקון.
אתה מודה עדיין? (הוד שבהוד), אתה מודה על האמת בעלמא - אתה שייך.
איך שתהפוך את זה, יש תשובה עקבית למה בך מקרה ומה עצם.
אל תזיד לא לשמוע אותה.
תגיד תודה לה', תעצור הכל ותעשה לעצמך טובה. תניח תפילין, תתפלל מנחה, תספור ספירת העומר.
תגיד לי ממה אתה בורח ולאן אתה בורח? גם אם תסתום את האוזניים עדיין תשמע קול קורא "אייכה אדם אייכה"?
וואו ההרגשה הזאת של הניקיון...
פשוט מודה לה' שנתן לנו חגים כאלה מדהימים
ושבתות
רגשות מעורבבים
שמחה על החג, צער על משפחות החיילים
סירוב להשלים עם ההרכב המצומצם שהולכים להיות בו בחג... אבל גם החלטה לקחת את זה ולעשות את המוטל עליי
להוציא מזה את הטוב מאד
מחשבות על ש. יותר מדי.
אני לא מסתדרת עם הרגישות של שנינו.
לא הצלחתי עדיין לייצב יחסים נורמלים אז אני בוחרת במכאניות.
וגם זה זמני. איך הכל נסתר וחסר וודאות מה יהיה כל יום.
מי יודע. כל צעד בפני עצמו.
אל תשכחי שיש להם זכות גדולה ותתנחמי בזה. כשאלוקים בוחר אנשים לתפקידים אין מי שיגיד לו לא כך או אחרת.
אבל אני חושבת שכן התבגרתי. בטיפה. 
זה טוב להרגיש לא אהובה. זה מחזיר לי את עצמי.
זה עוזר לי לחזור לאמת האובייקטיבית.
גם כן האולפנה המטומטמת הזאת. אני לא יכולה להגיד "הריני מוחלת וסולחת". לא רוצה לשקר.
אבל עצוב שעדיין לא הצלחתי להוריד את הבוץ הזה מהלב.
פעם הלב היה עטוף קבוע בחומר כזה אמוני שכל הבוץ פשוט היה מחליק. לא היה מצטבר.
אני צריכה השרייה במים, לא ניקיון נקודתי. אבל איך...
I want to get better
I really do
זה יהיה בסדר נכון?
מצד אחד באלי שיעבור כבר
מצד שני שלא יבוא בכלל
אוי
מה עושים איתי
