וחיוך קטן, תמים, רגיל ונורמלי. היא יודעת משהו או שאני מדמיינת?
מה פתאום, אני צוחקת. כן, ממש...
אחרכך במיטה-שלי-שהיא-בכלל-לא-שלי-רק-זמנית, אני מרשה לעצמי להזכר.
אני מרשה ללב שלי לצלול עמוק עמוק עמוק בנסיון להיחלץ מרשת הכאב הזאת; זה אף פעם לא עוזר, הוא צולל בים של כאב.
אני מרשה לעצמי להרים ידיים ולהצמיד אותן ולהתבונן בסלידה בחריצים החוצים אותן ובמילה הנוצרת: מוות.
הידיים האלה החזיקו את הסכין ההיא, הנוטפת דם.
רוצחת.
יש תקופות שבהן אני חיה את זה כל יום מחדש: אני קמה בבוקר ושוטפת פנים של רוצחת ומצחצחת שיניים של רוצחת ומתבוננת במראה ורואה רוצחת ומלבישה גוף של רוצחת ומסרקת שיער של רוצחת בידיים של רוצחת.
אפילו שזה לא באמת כי לא היתה לי ברירה, אחרת הוא היה מת, אבל יכול להיות שהוא בכל מקרה מת, ובכל מקרה הם כולם מתו בגללי. המארחים והאורחים והאירוח.
ושוב, הידיים שלו: הידיים שרק אתמול הראו לי איך לאחוז בקשת ולפני כן הראו לי איך להבעיר אש ולהיאחז בזיזי סלעים ולקלוע את הענפים ולדוג במעיין הקרוב ולגלף ולהצית ולמשוך ולטפס ולחתוך ולמצוא ולהחזיק וליצור ו - ובאותו לילה: גוררות ומרימות ודוחפות אותי למעלה ואוחזות בי בקושי שלא אעוף בדהירה המטורפת הזו ומושכות בבת אחת ובולמות ומורידות אותי למטה ואוחזות בי, מבקשות לגרש אותי ומבקשות ממני להישאר.
ושוב, המילים שלו: זהירות, מזהירות, מפצירות, מתחננות, כועסות, מאשימות: אם החיים שלי מישהו מאיתנו חשובים לך--
המחשבות שלי נבלעות בנשימות מטורפות: אני לא בטוחה למי ולמה הוא התכוון--
אל תחזרי. פשוט תשכחי אותנו--
איך זה אפשרי בכלל--
תלכי עכשיו, אל תחזרי---
והוא הלך.
ככה, עלה ודהר משם, חזר לכל המהומה שאולי עוד היתה שם ולשקט שאולי כבר השתרר שם במקום הנפלא והנורא הזה, שקט של אחרי הקרב.
ולא ראיתי אותו יותר.
