שלום,
אני נשואה טרייה (כמה חודשים), ב״ה אנחנו עובדים על הזוגיות, לומדים אחד את השני, משקיעים, מנסים כל הזמן להשתפר ולהנות ויש התקדמות כל הזמן.
אני לא אחת שבוחרת בקלות.. בכלל.. ויצאתי ללא מעט דייטים עד שפגשתי את בעלי היקר. בחרתי בו כי הוא היה מיוחד בעיני, מכיל את המורכבות שלי, וכזה שסוף סוף הרגשתי שמבין את הבפנים הכי עמוק שלי. והוא בחור באמת מקסים, רגיש, עם אינט׳ רגשית גבוהה, מכיל, מחבק, מוותר, מפנק, משקיע, מקשיב לי המון המון ובסבלנות ראוייה להערצה (גם כשאני אומרת דברים ממש שאני לא הייתי רוצה שיגידו לי).
אבל אחד הדברים שקשים לי הם המשפחה שלו. שהם אנשים טובים מאד מאד וממש לא מתערבים, לא מעירים, מכילים וכו׳.. אבל.. לא דתיים (על כל המשתמע: אופי שולחן השבת, הנושאים, האופי, הסגנון, האווירה כו׳). ואני כל הזמן עושה השוואות עם אחים שלי שהתחתנו עם בני זוג ממשפחות ממש דומות לשלי. תורניות, דומות, אותו ראש (מגזריות יותר). וכל הזמן מרגישה ״פספוס״ באיזשהו אופן. וכל הזמן חושבת שהחיים שלהם הרבה יותר קלים והם יותר מוצלחים ממני כי התחתנו עם אנשים טובים ממשפחות טובות.. וחושבת שאם משפחת בעלי הייתה יותר תורנית, דתית, ״משלנו״ כביכול, לא הייתי מקנאה.
אני מדברת על כך עם בעלי והוא ממש מבין את האתגר של התמודדות עם משפחה אחרת ושונה אבל הוא אומר שיצאתי עם הרבה אנשים וברור שעם כאלה שממש דומים למסלול חיי אבל החלטתי שלא להתחתן איתם כי הלב שלי אמר לא (וזה נכון..) ובסוף החלטתי לבחור בו. אז ברור שזה לא פשוט אבל הקב״ה מזמן לך אתגרים אחרים ממה שחשבת.
אבל עדיין ממש קשה לי. וכל הזמן אני משווה לאחים שלי וזה ממש עצוב לי ומתסכל =(
מה לעשות? אשמח לשמוע תובנות / מחשבות.. עצות =)
