אנחנו כמו כוחות טבע,
איתנים,
נחושים,
נחושים להרעיד,
את עצמינו,
אותם.

שנינו נעים יחדיו במעגלים,
נוגעים
לא
נוגעים
מתקרבים ומתרחקים
חוששים
ופוחדים.

שנינו מסתירים את עצמינו
לא מפסיקים להסתיר
אנחנו פוחדים כל כך
מהצל של עצמינו
שאנחנו מעדיפים לא לצאת באור יום
פן יראנו
פן יחשפונו
את מי שאנחנו
באמת.

והפחד הזה,
הפחד המשתק הזה
הורס את כל חלומותינו
גודע את תקוותנו
וממוסס את אחרון שברי חיינו
במקום לחיות
אנחנו עסוקים בלשרוד
במקום לבכות
רק לשתוק

ולפעמים,
לפעמים נחשף איזה ניצוץ מאיתנו
מבליח בחשיכת הליל
מנצנץ באפילה
ואזי
אנו שובים ועוטים על עצמינו
את שמיכת הצללים
שבים אל החושך
אל הקול האילם
והאלמוות
במקום היחידי
בו אני חשים מוגנים
כי אחרי שכבר פגענו בעצמינו
מי יכול לפגוע בנו עוד...?!

אנחנו שונים
וכל כך דומים
אולי זאת הסיבה שמעולם לא הסתדרנו
שנינו שואפי מסגרת
אך נחושים לעד להורסה
לנתצה לרסיסים
שיביעו כאב אינסופי
את כאב חיינו

שנינו איתני טבע,
טבע דומם.