אני מפגרת!
יאי לי!

יש בי רצון עז לשנוא בכל הכח.
איכ אני מגעילה את עצמי

תחושות קשות ומוכרות.
תנסי להסיח את הדעת אם אפשרי....

ברר.
מה יהיה עוד שנה?
זה מפחיד אותי כל כך .
ואם פתאום בום. זה כבר לא יהיה?
הוא אמר לי שזה לא יקרה. אבל איפשר לדעת.
וזה תלוי בי.
די שדות! די לחיות תמיד את ה- אחרי.
תחיי את עכשיו, עכשיו טוב לך? יופי.
אין לך מה להכניס לעצמך סרטים לראש מעכשיו.
אוי את כל כך גרועה|ממלמל|

אומן
אומן
אומן

מה נסגר איתי?

זתומרת, היא באמצע לעשות חינה.
ולא, לא הצלחנו אם שאלת
כאילו לא דיברנו אבל חנה התקשרה אלי והיא איתה ושאלה אותי איך עושים חינה אז שמעתי אותה והיא אותי ואז היא התעצבנה על חנה שהיא לא גומרת לדבר אז אמרתי לה שתקנא בשקט.
וזהו.
ובאתי לשלוח לה הודעה אבל בדיוק הן התקשרו. ועכשיו לא באלי לשלוח לה כי הן באמצע לעשות שם דברים

ובהחלט לא משנה.
תודה בכל אופן

תרגעי שניה אהובה. את בסדר גמור
את ממש בסדר גמור. ממש
אותי את לא שונאת!
ואני ממש לא שונאת אותך.
אני.. אום אני צכה להסביר לך את זה בהקלטה. בעז"ה מחר.

ואוף אני אראה את זה רק בחמישי כי אני בלי הווצאפ מחר..

וגם נראלי קצת עבר לי המצברוח של לשנוא

לא טוב לי. (רע לי).
הייתי שמחה לדבר איתה עכשיו, או סתם להיות איתה.(אני מאד מאד צריכה ורוצה אותה)
באלי ללמוד להיות אדם יותר טוב, תמיד יש לאן להתקדם.(אני רוצה להפסיק להיות אדם רע)
הייתי רוצה לדעת לנווט נכון את הרצונות והבעיות שלי.(אני רוצה להתחיל לשלוט בעצמי ולא שכוחות הרוע ישלטו בי)
זה מאד חשוב לדעת להכיר בערך עצמך ולהודות על מה שיש לך.(אני צריכה כבר להיות שלימה עם מה שאני ולהפסיק להתלונן כל היום כמה אני גרועה ומפגרת וטיפשה)
לאהוב זה טוב וכיף. רק צריך לדעת את מי וכמה.(אני רוצה לאהוב. אני מידי בוררת את האנשים האהובים עלי. אני מגעילה ברמת השםיטות החיצונית שלי)

זהו סהכ החיים שלי תותים.(רקובים כמו שנאמר שם, שם.)

אמן שלא יגיע. אמן.
אני מתגעגעת פתאום לכל העולם











קשה לי

רות לא עונה לי.
ורע לי.
רע לי
רע לי












לא רציתי שזה יחזור. לא רציתי, לא רציתי.
אני שונאת את עצמי

זה עשה לי טוב.
סוף סוף הרגשתי קירבה למישהו.
לעזאזל
משמונה עד שתיים עשרה וחצי. זה יפה מאד.
וזהו, לא יכלתי יותר.
ובכלל תעני לי קופ

והכרית רטובה מידי. זה לא נעים.
רעלירעלירעלירעלי

קשה לי

אם אני בוכה, אז לפחות שיהיה משחרר.
זה רק תמיד מציף למעלה, כמעט יוצא, ואז בסוף כלום. נשאר תקוע שם ועושה כואב.
תודה שיש אותה. למישהו בעולם וזה אכפת ממני

וזכרונות
ולבד גדול
ובכי לא שלא מספיק
ואז להתאושש
ואז התאוששות
ואז שוב
ואסתר
ויתומות
ולכאוב משהו שאף אחד לא מדוע שכואבים אותו
ושוב אובדן
והכרה שאני כבר לא ילדה
וללכת להלוויה
ולשבעה
ולבוא לנחם כשאני בעצמי מרוסקת
ולתפקד שבוע כאמא
ולא לאחים שלי
ולא שאמא חוזרת.
אמא כבר לא תחזור
ואז שלב ההדחקה
ופתאום לכאורה נהיה קל
אבל לא
זה מנקר מאחורה במח
ואז פתאום
שוב נופל להכרה שאסתר כבר לא איתנו
ואז כפירה
ואז להתמודד לבד
ולחיות את האובדן
בלי שיודעים שאני חיה אותו
ואז
לחזור לשגרה
ולחברה של אנשים
ולמבטים
ולא מצליחה לחזור לשגרה
ולא לומדת
אבל לא במיטה
כדי לא להסגיר
אז בנדנדה
או במשרד
או בחדא
אבל הדבר שהכי רוצה
זה מיטה
ולשכוח מהכל
ולדעת
ולהרגיש
שיהיה טוב
ולא רק לשנן משפט שלא מאמינים בו

אף פעם לא הבחנתי בכמות הכאב הזו, אף פעם לא ידעתי שהיא כל כך גדולה.
זה רק כי עכשיו כואב. וקשה.
אז זה בולט. ‏
הלוואי‎‏.‏

ושוב הבלבול.
והלבד,
הכל כך גדול.
לעזאזל.
מתי כבר יהיה טוב?
מתי נפסיק לחיות את העבר?
אוי העבר האכזרי הזה.
אני שונאת אותו.
ואני שונאת את הווה.
ואני גם קצת שונאת את העתיד.
אני אדם תלותי. נראלי. צריכה לשאול אותה.
אני שונאת את עצמי.
פתאום.
אני צכה להתקשר אליה אבל אין זמן הלילה.
מנהסתם נהיה במטבח עד שתיים בערך ואז כבר בחמש סליחות.
אם לא בכל השנה לפחות בראש השנה נתפלל קצת.
ואז כל היום עובדים בהכנות לחג.
ובאים גמורים לחג.
ממש נחמד.
איכ שונאת את זה.