ליתר דיוק, מאז שעזבתי את הישיבה. על שולחן העבודה נמצא עדיין המאמר של רוזנצוויג, זה שלמדנו בסדר הבוקר האחרון שלנו יחד (לא, לא גמרא בעיון). לא סיימנו את המאמר ההוא, שערבל בי תחושות חדשות. הכל היה בו התחלתי נורא, אני זוכר, התאמצתי לאמץ את השפה החדשה, הפתאומית הזאת, בסדר בוקר האחרון שלפני הגיוס.
שתדעו לכם שבמסעות הכי טוב לשיר מאיר אריאל, גם כי זה באמת מתחיל בעינייך וגם כי הקצב הגלי שלו, העולה ויורד סוחף אותך אל הצעד הבא. בלאט עלתה השמש עלינו, רגלינו טופפות והאפוד כבר מזמן היה רטוב לגמרי (מה, עשית טבילה?). הרגליים שלי דשדשו בחול. בחצי הראשון של המסע אתה מלא הגיגים, דגל ישראל בתחילת הטור וההתנופפות שלו כן נוסכת בך גאווה. אחד המפקדים נעמד לידי: "קשה לך משה?", "האמת שכרגע לא המפקד", היה נראה מופתע. במסע הראשון או השני, שהיה משהו כמו חמישית מהמסע הזה הוא שאל אותי אם יש לנו כח, שאלתי אותו אם הוא שואל באופן כללי או באופן ספציפי.
עוד מעט ראש השנה ואני כולי סופים, כל כך אלול בחפצא, אם תרצו, שלגברא שלי לא נשאר אלול כשלעצמו. מנסה לנגן לעצמי מנגינה של סליחות אשכנזיות (ספרדיות זה פשוט לא זה, מסתבר), אולי להתרחק מהנשק (כי דמים רבים שפכת). את הסליחות בישיבה תמיד שנאתי.
מודה אני לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית והנחלת עמדי
תמיד זה בחוף, אם כך, תמיד זה בחול. איפה עוד טופפות רגליים בלאט בלילות חשוכים כל כך?
והשנה הזאת, שהייתה, כמה ברכה, כמה חוטים פרומים.
בייניש - בן ישיבה. בן י ש י ב ה.
