פעם שנאתי אלול.
פעם עד לפני שבועיים. אלול.
דרשות, סיפורים, להט, כעס.
כן, כעס.
רעה אחת. פושעת, חוטאת. התרחצי, היאך תעמדי בטינופך מול המלך?
עוד מעט המלך בא, עוד מעט המלך בא, ועד שיבוא, נו, תתרחצי כבר!
השבוע למדתי משהו חדש. למדתי שהאמונה שטבעה בנו גננת מפחידה, האמונה כי טרם ההתייצבות מולו יש להתנקות, זו אמונה שהיא גרועה הרבה יותר מטעות.
זוהי כפירה. זוהי דחיקת רגלי השכינה.
זוהי אמירה - אני פה. אתה שם. אני מסדר קודם כמה עניינים, ואז בא אליך, חכה, טוב?
לא. לא טוב. כי אתה פה, וגם הוא פה.
זה לא שעוד מעט המלך בא. המלך כבר פה.
בכל מקום שאני.
והנקודה היא שגם אם אני רוצה אני בכלל לא יכולה להתרחץ.
אני חושבת על זה רגע, מה זה תשובה? להחזיר משהו שבור לשלמותו הראשונית. וכי אפשר שיש בידיים שלנו אפשרות כזו? אנחנו אדירים כל כך עד שביכולתנו לתקן ולטהר עצמנו? איזו גאווה, איזו טעות.
כי לא. אין בידיים שלנו האפשרות לרחוץ עצמנו. אנחנו מלוכלכים עד היסוד. אנחנו שבורים עד היסוד ואי אפשר באצבעות שלנו להשיב את הרסיסים לקדמותם השלמה.
אז מה כן? מה האלול הזה בכלל? האלול זו הבקשה ממנו שיתקן.
כלומר. ההתייצבות. אותה התייצבות מורכנת ראש.
כמו תינוק, הוא אכל אוכל שאסור והתלכלך ממנו ואז התפלש בבוץ ובזוהמה, ואין, אין מוכתם ממנו בעולם.
באלול התינוק הזה בא לאבא. הוא הולך ברגליים הקטנות והיחפות שלו, מתרומם מהבוץ ונושא עיניים אל חרכי התריס שמעליו, רועד מקור ומלבד.
אבא, אבא שלי, הוא לואט, בוא!
ואז אבא בא.
התינוק עשה פסיעה, אבא עושה מאה. אלף שעות של ציפייה מאחורי שלבי התריס המושפלים חוצה אבא, אלף שעות ברגע אחד של ריצה לחצר. אבא מרים אותו, עיניו נוטפות דמעות אהבה וקירבה וגעגוע. כל כך הרבה זמן חיכיתי לך, הוא מלחש. והוא נושא את ילדו על כפיים אל האמבט, ואבא מנקה כל פיסת לכלוך, מסיר כל שכבת ריחוק, עוטף כל שריטה ומכאוב.
ואז תינוק של אבא נקי וטהור. יש לו ריח בראשיתי ועורו מבהיק וצח כביום היוולדו.
ואבא נושק לו ברוך. הכי ברוך שבעולם. ואבא ואהב אותו. הכי אוהב שבעולם.
וזה אלול. אלול הוא חיבוק.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר