שמבינים את אלול רק כשגדולים, כשכואבים, כשמצולקים?
ובשבת, דיברנו על מצוות של בין אדם לעצמו.
ואני חושבת שהסליחה שלי, שהחזרה שלי בתשובה היא מעצמי.
והשנה, הבנתי שלחזור בתשובה זה משהו הגיוני. קיים, מציאותי. בלי להתגלגל בשלג.
ואיך זה כשכקטנים מדברים רק על הצד המפחיד של אלול, ואז פשוט מפחדים?
למה לא נותנים מקום כבר בגן לזה שאלול זה חיבוק, זה אהבה, זה מקום בעולם?
בראש השנה אני אפתח. יקראו אותי את כולי. את כל מה שכואב, את כל מה שפתוח, פצוע. את כל הצלקות וההכחשות.
יקראו גם את המקום הנכון, המחובק.
ואני, אעמוד למטה ואחבק אותי, וכשאני אעשה את זה גם למעלה, יחבקו אותי, יראו אותי. גם את הכואב, הלא מבורר, הפתוח.
ונשוב בתשובה כלפי עצמנו