[האוויר פה עומד, אני יושב עם הגב למשוררים, לוחש להם כמה שהתגעגעתי]
אמא שלי ספרה לי לא מזמן שאחרי שסקינר גילה את כל הסיפור של המשוב החיובי והשלילי - כלומר, אילוף בסיסי שמחנך כלבים ובני אדם שכתוצאה מדבר טוס יבוא טוב ומדבר רע יבוא רע - עברו הלאה לחוסר האונים הנרכש (כמה אנושי). בדקו, על רגל אחת, מה קורה כשלוקחים כלב שרגיל להגיון מסוים של רע וטוב, ופועלים הפוך לגמרי מההגיון שאליו אלפנו אותו. לפעמים מתגמלים, לפעמים מרביצים - כל זה בחוסר הגיון שרירותי. אחרי הליך כזה הגיעו הכלבים למצב של חוסר אונים נרכש, בו הם פשוט ישבו ויבבו, חסרי יכולת או שליטה על מציאות חייהם.
אז נפתח בסוף: השנה הזו תכלה, על קללותיה וברכותיה. אם נברך אותה ואם לא, היא תכלה ותיקח איתה לסלי ההסטוריה את כל שעותיה ודקותיה המבורכות או המקוללות. כל הדמעות בלילות והבדיחות בימים, שעות צהריים לוהטות חבוקות שמש תורה ואור ושעות אחר צהריים של בטלה מתקתקה ומחליאה, כולן תגענה לאותו מקום. כולן זורמות ואינן ממלאות שום דבר.
את ההחלטות הגדולות מחיינו שאינן נכפות עלינו, אנו מחליטים מחוסר מודעות מלא. מי מכיר בגיל עשרים (וארבע אמא, וארבע) את האישה איתה ילך לישון בעוד שלושים שנה? מי יודע מה יש שם, בישיבה שהוא בחר, בא' אלול הראשון?
ובכנות - מסכן מי שיודע.
[אחוז הגירושין בזוגות שחיו יחד לפני החתונה גבוה יותר - אולי כי אין מסתורין, כי אין העלאת הילוך]
כאן אמור להתגלות א-להים, אם אני הייתי המתכנת של הסיפור הזה. אני מסתכל אחורה על השנה ה[להוסיף סופרלטיב כרצונכם] שלי, הפנקס פתוח, היד רושמת והכל -- לא אומר קבוע מראש, אבל לא הידיים שלי מונחות על ההגה; אז למה לא שלו?
טוב, הוא לא, בשלב זה. אולי כולנו נמחא כפיים והוא יצא מאחורי הקלעים?
[השורה הקודמת הרבה יותר מצחיקה כשחושבים על הרב פרומן תוך כדי שקוראים אותה]
אולי בעצם מה שהכי כואב לי בשנה הזאת, ובקיום האנושי בכלל, הוא העובדה שהוא כל-כך אנושי. אפר ואבק, הבל וריק. כל כך אנושי שלפחות מנסיוני הגל עלי אדמות, לא ניתן למצוא ממנו מפלט בחיק עליון [טרנסצנדנטי] כלשהו, לא באמת. האם נגזר עלינו שהרגש הכי חזק - נדייק, הכי חיצוני, לא עצמוני - שנחווה בחיינו הוא הקנאה?
הניסוי האחרון שלי, ואני כותב בחשש, הוא למצוא מפלט בחיק הכלליות. זה קצת מפחיד אותי, כי נורא בקלות אפשר להדרדר מזה לקווניקיות (ויסלחו לי הקווניקים). בסופו של דבר, המכנה המשותף הנמוך ביותר שלנו, ואולי האובייקטיבי ביותר בינתיים, הוא המין (במובן של ספישיס, לא של מגדר). כרגע אני לא יכול להגיד שהניסוי הזה מסב לי הרבה נחמה, בכנות, אז נעזוב אותו לבינתיים.
[בפשטות: בא לי לצעוק, בניגון של חב"ד, שאין לנו מלך אלא אתה. וזה עובד, אבל הקוצקר שבי פשוט ישתוק לכמה שניות ויחזור אחר כך. ואיך ממליכים על עצמנו מלך מחר שאמנם יש לנו ביד אחת את אנוכי תולעת ולא איש, אבל אין לנו שמץ של מי אל כמוך]
***
בסופו של דבר, תכלה שנה עם רגשותיה, ולוואי והשנה הבאה תמשיך להרגיש ולדמם, שיהיו בה צהריים שטופי-שמש, ואחרי-צהריים שטופי-בוץ, שתהיה.
***
rankRuehl;"> בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִישַׁן שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת
וַחֲמִשִּׁים וַאֲרַבְּעָהּ לֵילוֹת אוֹ
שֶׁלִּבֵּנוּ יִתְעוֹרֵר, וְהַחֵלֶב הַמְכּוּכַב
יִהְיֶה מָתוֹק כֹּל-כָּךְ בַּשָּׁמַיִם, שֶׁלְּרֶגַע
נִפְעַם כְּמוֹ-אֶל:
אִמָּא.
.
כְּמוֹ אוֹר הַלְּבָנָה, גַּם אֲנַחְנוּ
נִתְמַעֵט בְּמָקוֹם אֶחָד
וּבַסּוֹף לֹא נֵדַע אֵיפֹה אֵינֶנּוּ --
מְאִירִים.
.
אִם הוּא נִמְצָא אֵיפְשֶׁהוּ, הֲרֵי זֶה
בְּכֹל הָרְחַמִים שֶׁבָּעוֹלָם;
בְּכֹל הַכּוֹכָבִים שֶׁבָּעוֹלָם.
יְהִי רָצוֹן וִיהִי אוֹר הַחַמָּה כְּאוֹר הַלְּבָנָה
וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים;
כַּנֵּר שֶׁבְּרַחֲמֵי-אִמֵּנוּ הַמֵּאִיר
מִסּוֹף הָעוֹלָם.
)
