רואים את השנים...''
המילים האלו מתנגנות לי עכשיו. קצת מתוק. קצת כואב. אני חושבת על השנים, לא המון שנים ובכל זאת, מה שאני עכשיו, מה שהייתי אז, ממש ממש בתחילתו של המסע הזה. בתחילתה של דרך.
רואים את השנים. רואים אותן. באיך שאני מגיבה להצעות שיש לי, באיך שאני עונה לטלפון, בתפילה שלי שהפעם זה יצליח. איך שפעם היא הייתה, חזקה, מלאת אש והיום, היום היא כבר מתונה, היא כבר מתפשרת, היא כבר פוחדת לתת לעצמי להאמין.
להאמין. אני יודעת שזה כאן, שכל השאר זה שטויות. אני יודעת, ובכל זאת, השנים. רואים אותן.
רואים אותן כשהיא אומרת לי שכרגע הוא לא רוצה לצאת ואני פשוט נושמת לרווחה. במקום להתבאס קצת, במקום להתאכזב. במקום זה אני חושבת עוד דייט נחסך לי. עוד סיפור לאוסף.
ועליכם- רואים את השנים?
(ואת יפה פנים אל מול פנים. תודה לפוליקר.)


לכולנו... רק אל תוותרי על לתת לזה את ההזדמנות לקרות.