הנה חלקו:

לא טוב היות האדם לבדו - טכנית    

            ועכשיו נפנה בס"ד אל הענין שלשמו נתכנסנו כאן היום. התורה מספרת לנו שאחר בריאת אדם הראשון אמר הקב"ה, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. כביכול הקב"ה ראה שהמצב בו אדם בודד אינו טוב, ולכן הוא יצר את האשה להיות לו עזר. (אנו אומרים כביכול, לפי שאצל הקב"ה כמובן אין "הוה אמינא" שמתבררת לו כלא נכונה וצריכה תיקון. כל מה שאפשר להגיע לאחר עיון הכי עמוק, אצל הבורא ית' שהוא מקור החכמה זה ברור מלכתחילה, אלא כך גזרה חכמתו לברוא בסדר הזה, קודם אדם לבד ואח"כ לצרף אשה, ורק לסבר את אזנינו זה נאמר בצורה כזאת כאילו הקב"ה שב וראה שזה לא טוב. ובודאי יש בזה גם מסודות התורה, אלא שאין זה ענייננו כאן).

            ענין זה יש בו כמה עומקים. עומק לפנים מעומק. וננסה בס"ד לבאר כאן את הדברים מהקל אל הכבד. ראשית יש כאן ענין של עזר כנגדו במובן פיזי, טכני. כלומר הכוחות והאפשרויות שיש לשני אנשים הוא הרבה יותר מאשר של אדם אחד כפול שנים. זה יוצר רמה אחרת לגמרי של אפשרויות. יש אמנם מקרים מסויימים ששנים הם לא יותר מאשר אחד כפול שנים. נניח אדם צריך לפרק את הסוכה (אנו יום לאחר שמח"ת ונטלנו דוגמה מענייני דיומא). יש לו 100 ברגים לפרק. אם הוא יעשה זאת לבד זה יקח שעה. אם יבוא חבר ויפרק חצי, זה יקח להם ביחד חצי שעה. אבל במקרה הזה אין רווח אמיתי מהצירוף. כי הושקעה כאן עדיין עבודה של שעה, אלא שזה עשה חציה וזה חציה. אנו מדברים על אופן אחר. נישאר עדיין בסוכה. צריך להוריד קורות ולהעמיד בפינת החצר. אדם אחד יצטרך לעלות בסולם להוריד קורה לרדת ולהניח. שוב לעלות וכן הלאה. אם יהיו שנים, אחד יישאר כל הזמן על הסולם וימסור לחבירו העומד על הקרקע. וכך נעלמו כל העליות והירידות. הפעולה נעשתה בהרבה פחות אנרגיה. לפעמים זה מצב שבכלל אחד לא יכול לעשות. אם הקורה מאד כבידה. אחד לא יוכל בכלל להרימה (ללא נזק לגבו או שריריו) ושנים ירימוה. כשפורסים מפה, או כל טיפול בדבר בעל שטח גדול, האנרגיה שישקיעו שנים בעשייה היא הרבה פחות מאשר כפול מהאנרגיה שישקיע אדם אחד, והתוצאות טובות לאין ערוך. (ראה דבר דומה במס' ב"ב דף יג. לגבי חלוקה בין שני שותפים שאחד יש לו שני שליש בחמור ואחד יש לו שליש, שמבואר בתוס' ד"ה בכור ופשוט שאם יתנו לזה יום להשתמש ולזה יומיים, זה לא הוגן, כי ביומיים יכול לעשות יותר מכפול מאשר חבירו, כגון שיש שוק מוצלח במרחק יומיים, הראשון לא יוכל בכלל להשתתף בו מה שא"כ השני).

             רש"י על התורה בפרשת שלח מביא מחז"ל ששנים יכולים לשאת משא כבד הרבה יותר מאשר כפל של יחיד. ובכלל את היסוד הזה כבר אמרו חז"ל על הפסוק עולם חסד ייבנה, שכל מהות העולם וסדרי תהלוכותיו בנויים על חסד. כי אילו אדם אחד יעשה הכל לבד. הוא יצטרך לבד לזרוע וכו' עד אפיית הפת ובישול התבשיל. לגדל בהמות לצודם ולעשות כל מלאכות העור והבגד, כל מלאכות הבנייה, כל מלאכות חרש עץ וחרש ברזל, וכן לעשרות או למאות. וזה כמעט לא מציאותי. הן מבחינה טכנית, להשתלט על מוקדי עשייה כה רבים, והן מבחינת היידע והמיומנות בכל כך הרבה תחומים. אבל העולם מיוסד על כך שאדם אחד חקלאי ומגדל מאה טון של חיטה. הוא עצמו צריך טון אחד ובשאר החיטה הוא קונה מחבירו הנגר את כלי הבית, ומחבירו האורג את הבדים וכן הלאה. וכך עושים כל חביריו האורגים והנגרים והחייטים וכו', כל אחד מתמקד רק בתחום שלו, ובעודף על צרכיו הוא משיג את כל הנצרך לו.

            וכבר שלמה המלך אמר דברים ברורים בענין זה במגילת קהלת (פ"ד) טובים השנים מן האחד וגו', כי אם יפולו האחד יקים את חבירו וגו', גם אם ישכבו שנים וחם להם וגו'. אולי הפסוק מדבר על נפילה פיזית ועל חום פיזי, אבל בהחלט יש להקיש מזה על נפילה וחום במובן הרגשי והרוחני, שאחד לא יכול להקים ולחמם את עצמו, ובשנים כל אחד יכול לקום ולהתחמם בו זמנית מחבירו. הרי לנו שחיבור של שנים יוצר מצב נעלה לגמרי מאשר כפל שני יחידים. (דומה למאמר הידוע "השלם הוא יותר מסך חלקיו", אם כי הפתגם הזה מבטא דוקא את מעלת השלימות, שזה נושא נוסף).

לא טוב היות האדם לבדו - רגשית   

            זה רובד אחד של הענין. אבל התורה התכוונה להרבה יותר מזה. הכוונה לחלק הנפשי, הרגשי, של האדם. כי בצד הטכני כמה שזה חשוב, עדיין סוף סוף אדם חרוץ שיש לו אמצעים איכשהו יכול להסתדר לבד פחות או יותר. הוא יצטרך לחיות יותר בפשטות אבל זה מציאותי. אבל תחושת הבדידות, אין שום אפשרות להתגבר עליה ללא חבר. הקב"ה ברא כך את האדם שהוא יצור חברתי. הוא מוכרח חברים ואין לזה תחליף. זכורני בצעירותי שהיה מעשה בדייג שאבדה ספינתו בים, וגילוהו ממסוק לאחר זמן רב. וכבר הוא היה באפיסת כוחות ללא מים ומזון ותרופות וכדומה. הטייס ירד אליו ושאל אותו מה הדבר הראשון להביא לו. והוא ענה שדבר ראשון יביאו לו בטריות למכשיר הרדיו שלו, כי בו הוא שומע קולות של אנשים מדברים וזה מפיג את בדידותו. (ברוך השם שאנחנו מכירים את הכלי הטמא הזה רק מסיפורים. שהרי כשגדולי ישראל ראו שבדור האחרון זה נעשה לאחד מסרסוריו העיקריים של הסטרא אחרא, הם ציוו על כל יהודי כשר להתרחק מזה כמו משאר המכשולות המתועבים). כי תחושת הבדידות של אותו דייג היתה קשה לו מנשוא יותר מאשר שאר מחסוריו הפיזיים. וכך אמר חוני המעגל כששב לתחיה לאחר שכל בני דורו פסו מן העולם – "או חברותא או מיתותא".

            כאן צריך לבאר נקודה חשובה. יש דבר שנקרא כישורים חברתיים. כמו שיש כשרון של תפיסה טובה הבנה עמוקה או זיכרון וכדומה. יש סוג של כישרון להתנהל היטב בחברה. מי שיש לו את זה, אין לו בעיה. בכל פעם שהוא נקלע לחברה, הוא מתערב מיד בשיחה, והוא מקובל בחברה, ותמיד יש לו חיי חברה וטוב לו. הוא אפילו לא מעלה על דעתו ולא יכול להבין את המצוקה של זולתו. לעומת זה יש אנשים שלוקים בכישרון הזה. אין להם כישורים חברתיים. חשוב לציין שבדרך כלל זה נובע למעשה ממעלות ועומק. אדם עמוק ורגיש (במובן החיובי של רגישות לזולת) מרגיש שהוא נדחף לתוך קבוצה וקשה לו לעשות את זה. הוא מבין יותר מתי הוא לא רצוי וכל מיני פרטים כאלו שלא נאריך בהם, והוא למעשה לא מתפקד טוב בחברה. הוא אדם נפלא, עמוק ומענין. יש הרבה מה לשמוע ממנו בכל תחום ואפשר להיעזר בו. אבל למעשה בגלל הליקוי בכישורים החברתיים שלו הוא בסופו של דבר בודד. הוא חי כאילו עם המון חברים ולמעשה הוא בודד. אדם יכול לשאת בדידות לזמן קצר. אבל מיודעינו זה בודד כבר חודשים ושנים, והוא ממש על סף שבירה נפשית. ודברים כאלו קורים כל הזמן. אנשים רח"ל ממש מתמוטטים בגלל הבדידות שלהם. הם מרגישים כל כך לבד במשך תקופה ממושכת, בדרך כלל רוב חייהם, והם בסיכון גבוה לבריאותם הנפשית רח"ל.

            זו החשיבות של דיבוק חברים. אלו שהקב"ה חנן אותם בכישורים חברתיים מוטל עליהם תפקיד. כל אחד צריך לתרום לעולם מהכשרונות שהקב"ה נתן לו. אחד תורם מחכמתו ומהתובנות שלו על כל התופעות שבעולם, אחד תורם מהכשרון שלו לארגן דברים וכן הלאה. ומי שיש לו יכולת חברתית, חובה עליו לדאוג שבסביבה שלו לא יהיו חללים. צריך לשים לב לשקטים, לא לשכוח לספר להם כשמתארגן משהו חברתי. לפתוח עמם בשיחה מדי פעם. הם לא יודעים או לא יכולים לעשות זאת לבד, אבל זה לא פחות חסר להם. להציע להם ללמוד איתם. לבקר אצלם, להזמינם לבקור וכן על זו הדרך. מבחינה מסויימת זה לא חסד וחמלה. זו זכות בסיסית של כל אדם להיות חלק מהחברה. וחובה בסיסית למי שיכול לדאוג לזה שכולם באמת יזכו להיות חלק מהחברה. אתה תדאג לזה, ואתה תקבל אחר כך מההוא כפל כפלים ממה שההוא יכול לתרום בכשרונותיו שלו. זה באמת גם חסד עצום שלפעמים גובל בהצלת נפשות ממש. אבל זה מאושיות ויסודות חברה תקינה שהמוצלחים בנושא זה ידאגו לאחרים שקשה להם וכולם ייצאו מורווחים מאד מהענין. היה ראוי להרחיב עוד בנושא חשוב זה, אבל כעת לא הזמן המתאים אולי בס"ד עוד חזון למועד.

לא טוב היות האדם לבדו - עבודת המידות    

            ועדיין יש כאן עומק נוסף יותר. שהרי אפשר לשאול מדוע באמת הקב"ה ברא כך את האדם שיהא לו צורך נפשי בחברה. הרי במקום לומר לא טוב היות האדם לבדו ולברוא לו עזר, יעשה הקב"ה שכן יהיה לו טוב לבדו ולא יצטרך שום עזר מאף אחד ושלום על ישראל. שמעתי פעם בשם אחד מגדולי האדמורי"ם בדורות הקודמים (דומני הרה"ק ר' מיכלי מזלוטשוב) ששאל מדוע הקב"ה לא ברא את האדם שיוכל להוליד בעצמו בלי צורך באשה. והשיב שזה בשביל לעבוד על המידות. ואני רוצה להרחיב מעט את ביאור הענין.

            כתוב בפסוק אדם עיר פרא יוולד. אדם נולד פרא. עם מידות לא מעובדות. אילו אדם היה חי לבד, הוא היה נשאר עם כל המידות הרעות. שום דבר לא יכריח אותו לשנות את הכעס שלו ואת הגאווה וכן את כל שאר המידות. לחיות עם אדם אחר זה מחייב להבין שגם השני יש לו צרכים. והצרכים שלו לא תמיד עולים בקנה אחד עם שלי. וכדי לחיות יחד צריך ללמוד לוותר לפעמים. צריך ללמוד לחשוב על השני. להרגיש את השני. להיות פחות אנוכיי (אגואיסט בלעז). ללמוד שלפעמים השני צודק, ולרכוש בכך ענווה והכנעה. ללמוד לכבוש את הכעס. אם אדם היה יכול להסתדר לבד, אזי ברגע שהצרכים שלו היו מתנגשים עם של השני, מיד הוא היה נפרד מהשני וחוזר לחיות לבד ונשאר עם כל המידות הרעות שלו. והלא "האדם לא נברא כי אם לשבר (או לתקן כהצעת מרן הגר"ש רוזובסקי) את מידותיו ואם לאו למה לו חיים" כלשון אדונינו הגר"א המובא באבן שלמה.  וידועים דברי רבינו חיים ויטאל בהקדמתו לשערי קדושה כי על המידות לא ניתנו מצוות בתורה, כי דרך ארץ קדמה לתורה, ואין התורה מדברת בכלל במי שלא תיקן את מידותיו שאינו בכלל אדם.

            כמובן שבחיי אישות של זוגיות זה בא לידי ביטוי באופן הכי חזק. וכבר אמרו חז"ל על הפסוק מושיב יחידים ביתה שזה ממש נפלאות הבורא שאיש ואשה שכל אחד בא מרקע אחר לגמרי עם הרגלים שונים לגמרי, עם טבע בסיסי שונה לגמרי, מצליחים לשרוד יחד. ואם הם עובדים על המידות שלהם, הרי הם לא סתם שורדים אלא באמת טוב ונעים להם יחד באהבה ואחווה. הרב דסלר כתב בסוף קונטרס החסד שלו, שהוא נוהג לומר לכל זוג שבאים להתברך מפיו ולקבל הדרכה, שכל זמן שכל אחד מכם יחשוב מה אני יכול לתרום לזוגיות שלנו, תהיו שניכם מאושרים. אבל ברגע שכל אחד יתחיל לחשוב מה אני נוטל מן הזוגיות שלנו, הנה אושרכם מכם והלאה. ידוע שמרן הרב שטיינמן שליט"א אמר פעם לאנשים שיש להם מכון להדרכת חתנים וכלות לקראת הנישואין, שבאו לשאול אותו מה צריך להדריך. והוא אמר שיש רק שלש דברים קצרים לומר להם, לוותר לוותר ולוותר... (גם להיות הורים לילדים זה מכריח מאד לעבוד על המידות, אבל זה לא בשבילכם). ולכן ברא הקב"ה את האדם באופן שהוא יהיה ממש מוכרח ואנוס להינשא ובפרט אם הוא רוצה להקים משפחה, וזהו עומק הענין של לא טוב היות האדם לבדו, כלומר הוא יישאר "לא טוב", אדם רע ומושחת אם יהא לבדו, ולכן אעשה לו עזר כנגדו כדי שיצטרך להיהפך לטוב. זה גם שופך אור חדש על הביטוי "כנגדו" (שכבר עמדו עליו חז"ל הקדושים בדרכם). העזר האמיתי הוא דוקא משום שזה לכאורה כנגדו (וראה בס' מי השילוח כאן). (חוברת ההדרכה המופלאה לחתנים של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בנויה הרבה על היסוד הזה).

            אמנם גם חיי חברה רגילים, אף שזה פחות קשה מאשר במסגרת המחייבת מאד של זוגיות, עדיין יש בזה את אותו המהלך בדיוק. (אמנם יש גם פן שני לענין, שבזוגיות האדם יכול להרגיש שבת זוגו היא חלק ממנו ואז מצד אחד יותר קל לוותר, אבל עדיין בלא עבודת מידות אדם לא יגיע להרגשה כזו. ואכמ"ל מדי במערכת הזוגיות שעדיין הצעירים אינם בסוגיא זו). הקב"ה ברא את האדם מוכרח לחברים, כדי שזה יחייב אותו ללמוד לחיות עם אחרים ובכך לשפר את מידותיו הלקויות. ידוע שלבנים יחידים יותר קשה להסתדר בחברה, כי חסר להם ההתחככות בבית. זה שחיים בבית עם אחים ואחיות, אע"פ שבגלל זה יש מריבות וקשיים, זה בסופו של דבר בונה את האישיות. זו אחת המעלות של חיי פנימיה בישיבה, אע"פ שיש לזה גם חסרונות לא מעטים, והיו מגדולי ישראל שהעדיפו שבניהם יישנו בבית אם אפשר. בדרך כלל מעודדים ילדים לשחק משחקים של קבוצות שמשחקים בהם נגד הזולת, ואחת הסיבות כי זה מפתח את היכולת הזו לחיות עם הזולת. ללמוד להפסיד בהגינות, ולכבד את האפשרות שהשני הוא המנצח. חיי חברה זה כור היתוך למידות. ולכן חשוב שאדם יבין שחיי חברה זה לא איזה כורח שהיה עדיף בלעדיו. זה חלק חשוב ועיקרי בבנין האישיות של האדם. זה לכתחילה. וזה נוגע לכל יחיד ויחיד בבואו בין הבריות, ללמוד להיות מעורב בדעת עם הבריות. ואם הוא זוכה להיות גורם מסייע לאלו שמתקשים בכך, בודאי מלבד המצוה הנוראה של חסד והצלת נפשות וסיוע לזולת לחיות נכון, הרי את עצמו הוא בודאי בונה בכך ומגיע לתכלית הבריאה, להיות טוב.

            כדאי לציין למאמרו היסודי של ר' ירוחם ממיר בפ' וישלח על כך שלהיות "לבדו" זו דרגה עליונה ונחוצה. להיות ניזון רוחנית מתוך עצמו ללא תלות בזולתו. ודיברנו על זה במק"א כ"פ. אבל זה מתייחס לחלק של פיתוח החכמה והרגשים רוחניים, אבל לא לחלק של עבודת המידות. ובכל זאת בנותן ענין לציין כאן שיש לנקוט משנה זהירות כשבאים לסייע לזולת בחברה ולהסתייע בו, לא ליצור מצב של חולשה אצל עצמו או אצל זולתו, מצב שיהא בו תלות. החכמה היא לתת לזולת את צרכיו הרגשיים באופן שזה יחזק אותו נפשית ויגרום לו להיות עומד על רגליו שלו בעצמאות ללא קביים חברתיים. וכן לגבי עצמו, להסתייע בזולת באופן זה. וזו עבודה קשה שבמקדש, ועוד חזון למועד להרחיב בזה בס"ד.

            ישנה נקודה נוספת הקרובה לנושא. הפסוק במשלי אומר לתאוה יבקש נפרד, ופירשו המפרשים שכשאדם רוצה למלא תאוותו הוא מבקש להיות לבדו. כפי שסיפרו חז"ל שרבי אליעזר בירך את תלמידיו יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, לתמיהתם אמר צאו וראו שאדם עובר עבירה אומר ולוואי שלא יראני אדם. עכ"פ נמצינו למדים שאדם השרוי בחברה זה מהווה שמירה מעולה עבורו שלא לחטוא, מתוך שהוא מתבייש מחביריו, וגם מתוך שהוא מתחזק בהשראתם. וכנראה זה עובד גם בתחום המידות. אם אדם חלק מחברייא בעלי מידות טובות זה משפיע עליו לטובה. אבל זה נושא בפני עצמו והארכנו בו במקום אחר (בקונטרס... חלק א בענין תלמידי רבי עקיבא), וכאן בא רק להשלמת הענין.

אם מצא חן, יש באותם גנזים דברים נוספים..

הרי אי אפשר להעתיק לכאן ארכיון שלם...

התקן עצמך בפרוזדור

            בדרך כלל בימי אלול מדברים על אלול וראש השנה ויום כיפור. ונמצא שעל סוכות לעולם אין מדברים. כי באלול למי יש ראש בשביל סוכות, ובחדש חשון לדבר על סוכות זה בבחינת אתרוגים לאחר הזמן. ונמצאים היסודות של חג הסוכות נופלים בין הכסאות, ולא בגלל שמישהו החליט שאין ראוי לדבר על כך. על כן היום נדבר בס"ד על אחד מן היסודות של סוכות. אבל בכל זאת יסוד שהוא מתאים גם לאלול.

            כבר כתבו הקדמונים ויסודו מחז"ל שאחד הדברים שיש ללמדם מחג הסוכות הוא שהיציאה מדירת קבע לדירת ארעי באה להשריש שגם דירת הקבע שלנו היא דירת ארעי. שכל מציאותינו בעולם הזה היא ארעית, העולם הזה רק פרוזדור הוא בדרך לטרקלין. יסוד זה צריך להבין אותו בצורה נכונה, האם המטרה היא לעשות לנו מצב רוח רע, או יש איזו מטרה אחרת, ועד כמה מקומו של רגש זה, וכפי שיבואר בס"ד.

העולם הזה הוא לא המקום שלנו

            לענין הזה יש כמה פנים. הנקודה הראשונה היא שאם לא זוכרים שנמצאים כאן רק בפרוזדור, הרי משקיעים זמן יקר בטיפוח המקום שחושבים אותו בטעות לטרקלין, ונמצא שבזבזו חלק מהחיים להבל ותוהו. ישנו את הסיפור הידוע ממרן הח"ח שבא לבקרו גביר אחד ותמה האורח על דלות רהיטיו של הח"ח. ושאלו על כך. שאלו הח"ח והיכן הריהוט שלך, ענהו באחוזתי באמריקה אני מאורגן כדבעי, אלא שכאן אני כל יום בעיירה אחרת ובמלון אחר, אין טעם לארגן חפצים למצב זה. אמר לו הח"ח אני באותו מצב שלך, הדירה שלי למעלה, כאן אני נמצא רק שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, וחבל לי להשקיע בארגון חפצים מיוחדים.

            סיפור דומה שמעתי ממו"ר הגרמי"ל זצ"ל שסיפר לו הרב מפוניבז' זצ"ל שלמד אצל הח"ח בכולל הכהנים שלו, והוצרך בדרך הלימוד לאיזה ספר שהח"ח מביאו בספריו. נכנס אליו עם החברותא לשאול ממנו את הספר, אמר להם הח"ח שאין לו את הספר, אלא שכשהיה צריך לו שאלו. ואכן הביטו וראו שהח"ח יש לו מאד מעט ספרים. הוא ראה שהם מתפלאים, ואמר להם "בני חביבי, ספרים (וכ"ש חפצים אחרים) הם כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה החיים עצמם". כלומר יש כאן הרגשה נוראה. כל חפץ, אפילו חפץ קדוש, שאתה לא באמת צריך אותו, הרי צריך כסף כדי לרוכשו. ולייצר כסף צריך להשקיע זמן באיזו עבודה. ונמצא בסופו של חשבון שרכישת חפץ מבזבזת חלק מהחיים. אם אתה צריך ומוכרח לאותו חפץ, ניחא. אבל אם זה מיותר, הרי הבזבוז של החלק הזה מהחיים היה לשוא. (העולם אומר "טיים איז מני", זמן זה כסף, כלומר חבל על כל רגע, אתה יכול לעשות בו כסף. הח"ח אומר לנו הפוך. מני איז טיים. כסף שבידך משמעותו שבזבת עליו זמן).

            ובזה יובן המעשה עם ריש לקיש המובא בפ' השולח שהותיר אחריו בשעת מיתתו קבא דמוריקא (קב של ירק הנקרא כרכום) וקרי אנפשיה ועזבו לאחרים חילם. והדבר נראה פלא. מה כל כך איכפת לו אם טרח מעט בהשגת אותו קבא והורישו לבנו או לבתו. הענין הוא שאנחנו לא מעריכים את החיים מספיק. ריש לקיש העריך כל רגע של חיים כראוי לו. ותמיד חשב בנפשו שכל זמן שהוא משקיע לעבוד והרויח ממון זה בזבוז חיים הנעשה רק בלית ברירה ממש כדי לרכוש את המוכרח לחיי נפש, וכפי שבאמת מסופר שם קודם שלא השקיע אפילו בכר ואמר כריסי כרי. לכן ברגע מיתתו כשראה שנשאר קבא דמוריקא שלא הועיל לו כלום לעבודת ה', וא"כ הזמן שהשקיע ברכישתו נגזל מהחיים ללא תועלת, והיינו ועזבו לאחרים חילם. כמו אדם שהשקיע עשרים שנה לבנות בית, ומת בטרם נהנה ממנו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו, כל אחד מבין שזה ועזבו לאחרים חילם. ריש לקיש לא ראה הבדל, רק בכמות אבל לא במהות. גם כמה דקות שהושקעו ולא הביאו את תמורתם זה בכלל למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. (אגב. אחרי שריש לקיש אמר מה שאמר והגמרא הקדושה הנציחה את הדברים ורבים נתעוררו מזה, א"כ למעשה זכה ריש לקיש שגם הקבא הזה הביא תועלת גדולה בהרבצת תורה ויראה ולא היה לריק ולבהלה).

            מזה למדנו איך צריך להסתכל על החיים. לזכור שנמצאים בעולם הזה רק לזמן קצר, ומקום זה הוא לא המקום האמיתי שלנו וחבל להשקיע בדברים שמועילים רק לכאן. שהרי כל השקעה לוקחת מהחיים. וכלול בדבר נקודה נוספת. דבר שיש ממנו מעט הוא דבר נדיר ויקר, וצריך לייקר כל חלק ממנו. מכיון שהעולם הזה הוא המקום שבו אפשר להשיג חיי נצח על ידי עבודתינו, וההזדמנות הזו היא לזמן קצר מאד. כמה צריך לייקר כל רגע ולא לבזבזו על שטויות. כמו שראינו מעובדה דריש לקיש, שגם רגע קטן שהלך לבטלה לפי דרגתו בשוגג הוציא ממנו אנחה בשעת מיתתו. יש מעשה שבראדין חלה א' מראשי הישיבה, והבחורים ארגנו שכל אחד יתרום לחולה משהו משנות חייו (בלי להיכנס כעת לנושא הזה), זה תרם חדש וזה שבוע וכו'. כשבאו אל הח"ח, הרהר ואמר שהוא תורם..."דקה"! הח"ח ידע להעריך דקה של חיים. אלו "שתרמו" המון, זה לא בא מגודל רוחם אלא ממיעוט הערכתם לרגע בחיים.

העולם הזה הוא רעוע ולא יציב

            יש נקודה נוספת בנושא הזה. מלבד שזה כמו להשקיע בבית של השני, שאינו הבית שלי, ובפרט שההשקעה המיותרת גוזלת ממני את הדבר הכי היקר שיש לי, את החיים עצמם. עוד זאת שההשקעה בעולם הזה מצד עצמה, אפילו  אם זה היה שלי והמחיר לא היה כל כך יקר, הרי למעשה כל מה שמשקיעים כאן בעצם לא עושים כלום. זה רק דמיון. פשוט עבודה לפח. רבה בר בר חנה מספר ששמע מנחותי ימא שהלכו בים וראו לויתן גדול וחשבו שזו קרקע, (היה על הגב שלו מעט עפר וצמחיה), עלו עליה ועשו כל מיני הכנות וכשהדליקו האש הוחם לו ונהתפך ואילו לא היתה ספינתן קרובה היו טובעים. מהסיפורים שהבאנו קודם נמצינו למדים שגדולי ישראל ראו את העולם הזה כמו הלויתן הלזה. כל מה שאתה משקיע כאן בעולם הזה, יבוא יום והלויתן הזה יתהפך, ויוריד אותך לקבר, וכל מה שבנית כאן יטבע בים, ועזבו לאחרים חילם. מי שיש לו שכל לא שוכח לרגע שחבל להשקיע כאן כוחות ואנרגיות. זה רק זמני. עדיף להשקיע במקום בר קיימא.

            הלא זה בדיוק הדבר שאמר מונבז המלך שביזבז אוצרות אביו בימי בצורת לפרנס עניים. ואמרו לו אבותיך גנזו ואתה מבזבז. אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקם שאינו עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות. כלומר הם לא באמת גנזו. הכסף שלהם לא שימש לכלום ולא הביא שום תועלת. דוקא אני שעשיתי בזה מצוות גנזתי אותו באמת. השתמשתי בו וקיבלתי את מלוא התמורה. בניתי איתו למעלה ארמונות בני קיימא, יצרתי עם הכסף קרן שעושה פירות.

            כידוע לפני שהולכים לבנות באיזור שלא בנו בו, מביאים מהנדסי קרקע לבדוק את טיב הקרקע אם היא ראויה לבנייה ובאיזה אופן. אחרת יכול להיות מצב שאדם ישקיע מליונים לבנות בנין רב קומות, ולבסוף הקרקע גולשת ומתפוררת וכל השקעתו הלכה לטמיון. הלא יכול היה את אותו ממון להשקיע בקרקע יציבה. לאור זה נבין שאם באים ואומרים לך אל תשקיע בסלון של השכן, אל תשקיע על קרקע לא יציבה, אל תתן להשקעות לא מוצלחות אלו את המשאבים הכי יקרים שלך – אין בדיבורים אלו שום מסר של דיכאון ועצבות חלילה. אלו שהזהירו מראש את בעל הקרקע המתפוררת שלא לבנות שם, לא התכוונו להכניס אותו לדיכאון. להיפך, באו לגרום לו להשקיע את הכסף והמרץ שלו בצורה נכונה שתביא לו סיפוק. המסר הזה של דירת ארעי נלמד דוקא מהסוכה בימי שמחתינו שיש איסור מהתורה להיות בעצבות.

השועל ראה פירצה בכרם ולא יכול היה להיכנס, צם כמה ימים עד שהרזה ונכנס ומילא כריסו, השמין ולא יכול היה לצאת. שוב צם עד שרזה ויכול היה לצאת, אמר לעצמו, שועל שועל רעב נכנסת ורעב יצאת. אומר הסבא מנובהרדוק שכוונת המשל ללמדינו מה על השועל לעשות. לצום ולהיכנס, ולזרוק את הענבים החוצה, ואז לצאת ולאוכלם בחוץ. כך מה שנהנים בעולם הזה לא נשאר מזה מאומה. את הכל ישא הרוח. צריך לשלוח מכאן חבילות (כמו הסיפור הידוע על הצדיק שבא בחלום לחבירו היה לו רשות לומר רק מעט דברים וא' מהם ביקש "שיקט פעקלאך" תשלחו לי חבילות של מצוות ומעשים טובים לעילוי נשמתי כי למעלה אני כבר לא יכול לעשות כלום).

            אמנם יסודות התורה לא ניתנו בשביל לעשות לנו נעים דוקא. אבל האמת היא שבדרך כלל מי שחי על פי ההשקפה הנכונה של התורה גם מרויח שקט לנפשו, וכמו שהאריך בחובות הלבבות תחילת שער הביטחון. אדם שזוכר שהעולם ארעי, הוא פחות נשבר ממה שקורה לו כאן. הוא לוקח את זה בפרופורציות הנכונות, זה מיקל עליו להתמודד עם כל הגלים שעוברים עליו. יש לי דודה שתהיה בריאה שסיפרה שהיתה להם חתונה במשפחה של אח גדול, והביאו הביתה תופרת שתפרה לכל אחת מבנות הבית בגד מיוחד לחתונה, וכשמדדו לה את הבגד של החתונה, היא לא היתה מרוצה ופרצה בבכי מר. כנראה לא היה זמן לשנות או לא רצו מסיבה זו או אחרת. הסבתא שלי ע"ה הרגיעה אותה ובסוף אמרה לה "יקירתי, האם לבגד של הנשמה שלך לעולם העליון לנצח את גם כל כך דואגת?". הדודה סיפרה שבאותו הרגע השתנה לה כל המבט וכמעט לא היה איכפת לה. היא העידה על עצמה שהמשפט הזה ליווה ומלווה אותה כל חייה.

הזמן קצוב וקצר וצריך לנצלו

            בכל הדברים האלו יש נקודה נוספת. עד הנה דיברנו מצד המקום, שהמקום ארעי, וחבל להשקיע בו. יש עוד ענין. כשיודעים וזוכרים שנמצאים לזמן מוגבל, מנצלים הרבה יותר טוב את הזמן העומד לרשותינו. בליל הסדר יש מנהג ללבוש קיטל. יש ששאלו מילא ביום כיפור מתאים ללבוש בגד לבן שמזכיר תכריכים. זה מועיל להרהורי תשובה. אבל מה זה שייך לליל הסדר שמצותו של יום לנהוג דרך חירות בהסיבה עם כלי כסף היותר נאים שיש לו וכדומה. א' התירוצים הוא שהזכרת יום המיתה זה לא מיועד לעצבות ודיכאון. זה רק מבט נכון על החיים. אדם בא למקום. מטילים עליו איזו מטלה. הוא אומר בסדר, אבל אני צריך לדעת מתי זה צריך להיות מוכן. יגידו לו לא כדאי לך לשמוע כמה מהר צריך את זה, זה יכניס אותך לדיכאון. הלא זו שטות גמורה. זה ענין של תכנית עבודה. אם צריך מאה שעות לעבודה הזו, ויש לי מאה ימים. אני אשקיע שעה ליום. אבל אם צריך זאת תוך עשרה ימים, לא יהא מנוס מלהשקיע עשר שעות ליום.

            ממש כך, אם אדם לא חי את הענין שאנחנו כאן רק לזמן קצוב, הוא עלול לדחות את כל הדברים החשובים עד ליום שבו כבר יהא מאוחר מדי והוא יעזוב את העולם בידים ריקות. יש גוי א' מעשירי העולם שעומד למות, והוא סיפר על חייו ואמר שהדבר שהפעיל אותו כל ימיו היה פתגם שראה בצעירותו "כל יום תחשוב שזה היום האחרון לחייך, ויום אחד זה יהיה נכון".. כלומר אם אתה לוקח בחשבון שזה היום היחיד העומד לרשותך, אתה לא תבזבז אותו אלא תנצל כל רגע. ולא סתם תנצל, אלא תפעיל סדר עדיפויות ותשקיע במה שהכי חשוב ברגע זה. אם באמת אדם היה חי המון שנים הוא היה דוחה כל דבר ולא עושה בסוף כלום. דוקא הקיצבה של חיינו היא הגורמת לאדם לפעול.

            הח"ח היה אומר תמיד תחשוב שיש רק שעה אחת בעולם, ויש רק מטרה אחת שצריכה להתבצע בעולם והיא ללמוד דף גמרא מסויים, ויש רק יהודי אחד שיכול למלא את התפקיד הזה והוא אתה. כך תנצל כל רגע. וזהו "ועתה" ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך. תמיד תחשוב מה צריך לעשות "עתה". וכמו שכ' האור החיים הקדוש כשמסביר מדוע נתקצרו חיי האדם מאלף שנים לשבעים או שמונים. ומאריך שם במשל נפלא. ותורף הדברים שבאמת צריך אדם לאלף שנים כדי להספיק מה שצריך. אבל כיון שיום הפקודה רחוק, זה לא מעורר אותו לפעול. לא היתה ברירה אלא לקצר את ימיו באופן שמיד כשעומד על דעתו יבין כמה הזמן קצר ואסור לישון.

            צריך להספיק המון. אין זמן! בעולם האמת אדם יודע רק מה שלמד כאן. צריך ללמוד בהבנה את כל הבבלי והירושלמי תוספתא ספרא ספרי ומכילתא, מדרשים ותורת הנסתר, רמב"ם טור ושולחן ערוך, ועוד כמה ספרי יסוד שיהודי חייב ללמוד. את כל המידות צריך לתקן כאן. לוקח המון שנים לעבוד על אמת וענווה וטובת עין ולא לכעוס וכולי וכולי. גם אם נעבוד במרץ כל החיים בקושי נספיק, ועל כן צריך לכל הפחות לזכור שלא נמצאים כאן לעולם, ומי יודע עד מתי הוא כאן. וכאמור אין זו סיבה להיות מדוכא, אדרבא, זו סיבה לעבוד במרץ ורק על מה שחשוב, ולבנות את הבניינים על קרקע יציבה ולא על גב של דג שעומד כל רגע להתהפך.

והשבות אל לבבך

            מדוע אנחנו לא חיים בדרך כלל על פי היסודות הפשוטים האלו. בהכרח שאנחנו לא זוכרים אותם, למרות שהזמניות היא העובדה הכי ברורה בחיינו. כדי "לחיות" את הארעיות של העולם, צריך להתבונן בזה מדי פעם ולהשיב זאת אל הלב. יש סיפור על מרן החזו"א (למרות ששמעתי שאולי משהו לא מדויק בזה) על תקופת וילנא שלו, שהיה יושב בבית המדרש ושמע שנפלה דליקה באיזור מגוריו. מיד רץ במהירות נוראה לביתו והוציא משם את חיבורו שהיה אז בכתובים ולא נדפס (כמדומה היה זה חזון איש על עירובין). ואחר כך צעד בניחותא ובשלוה אופיינית חזרה לבית המדרש. שאלוהו מה עם השריפה. הוא אמר זה נכון והיא עדיין לא עלינו בוערת, אלא שאני לא יכול לסייע מאומה ועל כן אני חוזר לבית המדרש, אבל העיקר שהצלתי את החיבור מהדליקה.

            אמנם אף אחד לא יכול "להיכנס לראש" של החזון איש, אבל ניתן לשער איזו עמקות יש כאן. הרי אם אדם יתבונן היטב מה מרכושו חשוב עד כדי שאין לו תמורה. הוא יכול לחשוב כך. אם ישרף כל האוכל שיש לי בבית. בס"ד נקנה אוכל אחר. אם ישרף כל הממון, עדיין נלוה ובס"ד נרויח ונשלם. ונניח יישרפו כל הבגדים רח"ל. עדיין זה לא ממש אסון. חברים טובים יתנו בגדים מינימליים בהשאלה או מתנה. יישרף השולחן? נשב ליד קרש ארוך. יישרפו הכסאות? נשב על ארגזים הפוכים או אפילו על הקרקע. יישרפו כל הארונות. נניח חפצים על מסמרים ונבנה ארון פשוט מקרשים. אפילו ספרי קדש יש בכל בית כנסת. אפילו אם חלילה הדירה תישרף. אפשר לגור בחדר צר באדיבות חברים או צדקה. למה באמת אין שום תמורה? רק למה שאדם יצר יצירה רוחנית! חיבור בתורה שעבדו עליו כמה שנים. אין אדם בעולם שיכול למלא זאת בלי לתת שוב כמה שנים. בדרך כלל זה גם לא ניתן בכלל לשחזר. זו אבדה שאין לה שום תמורה. זה לא אינסטינקט שקופץ לראש מעצמו. זה חייב לבוא מתוך התבוננות קבועה על מה שקבוע ומה ארעי בחיים. מה חשוב ומה טפל. אז ברגע של אמת רואים מה חשוב אצל האדם מתוך מודעות.

            כשמתבוננים על נושא זה, ישנה עוד נקודה המצריכה התייחסות נפרדת, וכאן נזכירה אך ברמיזה. כל חפץ שאדם קונה והוא זוכר אותו ואיכפת לו ממנו שיישאר שלם ויישאר אצלו וכו', זה לוקח ממנו אנרגיות. כוחות נפש ומוח. בלי שהוא מרגיש הוא שורף חלק מהאנרגיה הנפשית שלו על החפצים. היו פילוסופים גויים שבגלל זה לא קנו שום חפצים כלל כדי שהמוח שלהן יהא פנוי לגמרי ולא יהיה תפוס בחלקו על ידי הדאגה לחפצים. חפצים זה שיעבוד. בבחינה מסויימת הקונה חפץ קנה אדון לעצמו. זה דורש התעמקות כדי לראות עד כמה זה נכון. אדם שרוצה שראשו יהיה פנוי ללימוד תורה ולמחשבות של אמונה ויראה וכדומה, יש לו עוד סיבה לא להיות רכושני. אמנם ההשקפה של הגויים הנזכרים היא לא נכונה על פי התורה. התורה כן ממליצה לאדם שיהיה לו בית משלו ודברים נחוצים, כדי שיהיה ליבו שקט. אבל מעבר למינימום, שאר המותרות לא רק שזה גוזל זמן להשיגם וכמו שנתבאר, אלא עצם הבעלות עליהם גוזלת משאבים יקרים. ולעת עתה די בזה.

            האמת היא שהיה לכאורה צריך להיות שידיעה זו שאנחנו כאן רק לזמן קצוב ודי קצר, היתה צריכה להיות הידיעה שתופסת את כל הראש כולו כמעט בלי מקום למחשבה אחרת. כמו אדם שנופל מבנין של מאה קומות. כל שניה הוא נופל 3 קומות. היעלה על הדעת שראשו לא תפוס בלתי במחשבה הזו לבדה. וכי יעלה על הדעת שבמקום להתארגן כמה שהוא יכול ליפול טוב וכדומה, הוא יחשוב עכשיו איך לסדר את המגירה שלו למשל? יש כאן תופעה לא טבעית שהמחשבה על כך לא עומדת בראש שלנו כל הזמן. כנראה מרוב לחץ אנחנו מדחיקים את זה. וכנראה זו גם מתנה מסויימת משמים שנוכל להיות רגועים. אבל כמו כל מתנה צריך להשתמש בה במידה נכונה. צור ילדך תשי (שכחן, לתועלת, שתוכל לשכוח הצרות) ותשכח קל מחוללך. אבל בודאי הסטרא אחרא יודע כמה מחשבה כזו יכולה לגרום לאדם להיות מנוצל, והוא משקיע כל כוחו להשכיח זאת, ועלינו מוטל להזכיר לעצמינו קצת.

            כבר בזהר הקדוש עמד על כך שזה דבר פלא, כמו שמביאים הספרים הק' שנאמר אזיל איניש בהאי עלמא וסבר דיליה הוא לדרי דרין, כלומר הולך לו האדם בזה העולם וסבור הוא שהעולם שלו לדורי דורות. והיינו זה נאמר בנימה של בדיחותא על חשבון האדם השוטה הזה. וידועין דברי רבינו יונה "ומן התמיהה והפליאה כי יעמוד האדם בחצי ימיו ותיראה בו היבושת ואיך טחו עיניו מראות ולבבו מהשכיל כי הולך הוא הלוך ונסוע אל בית עולמו יומם ולילה". רבינו יונה מעיד שזה תימה, אמנם הוא מעמיד את התימה והפלא בעיקר על אנשים יותר מבוגרים שכבר ניכר בגופם המעבר לחצי השני של החיים. אבל קצת פלא זה בכל גיל. כמה יפה מגדיר זאת ר' יונה. מהרגע שהאדם נולד הוא מונח על הרכבת שנוסעת ללא הפסקה. התחנה האחרונה היא בבית הקברות. גם כשהוא ישן ואוכל. כל רגע הרכבת מתקרבת. הלוך ונסוע יומם ולילה. והוא כדברינו שיש כאן פלא לא נתפס בשכל איך הסט"א מצליח להשכיח ממוחינו את הידיעה הכי מרכזית בחיינו.

            והח"ח היה אומר שאדם חושב לו כמו שיש חברה משמחי חתן וכלה, חברה גומלי חסדים, חברה מבקרי חולים, כך יש "חברה שטארבערס" חברה מתים, מין בני חבורה כזו שא' מהם מת מדי פעם, עליהם מכריזים ברמקולים וכותבים מודעות עם אותיות שחורות. אבל "הוא" מה הוא קשור? הוא לא שייך בכלל לחברה הזו... אמנם מביאים שדייקו בחז"ל שאמרו את העצה של יזכיר לו יום המות רק בסוף אחרי כמה עיצות אחרות, כי לא כדאי יותר מדאי לחשוב בזה, שלא ינזק השמחה ובריאות הנפש.  אבל אנו כל כך רחוקים, שכדאי פעם בכמה זמן איזו תזכורת בנושא.

            להמחשת ה"והשבות אל לבבך" נסיים בסיפור הידוע של ר' יעקב גלינסקי שבצעירותו למד בישיבה קטנה של נובהרדוק והיה לו איזה משבר, המשגיח שלח אותו עם פתק לישיבה הגדולה של נובהרדוק בביאליסטוק אל א' המשפיעים שם לקבל חיזוק. הוא הלך עד שם וניגש למשפיע. הלה אמר לו שיילך קודם לאיזה בית כנסת ללמוד קצת מוסר לעצמו ואחר כך יחזור אליו ויתחיל לטפל בו. הוא הלך לאותו בית כנסת, שהיה כמעט חשוך. בפינה אחת היה נר קטן ובחור אחד התנדנד שם ולמד מוסר לעצמו (לימים רבים נודע לו שהיה זה מרן הסטייפלר זצ"ל), ושמע אותו חוזר עשרות פעמים בניגון עצוב ומרטיט לבב, "האי עלמא" העולם הזה, לא עולם אחר כל שהוא, העולם הזה ממש היכן שאתה עכשיו נמצא, "דאזלינן מיניה", איזו הגדרה, נורא, לא העולם שאנחנו שרויים בו והולכים בו, אלא עולם שהולכים "ממנו", כך שמו, כל מהותו היא להיוולד לתוכו כדי להתחיל ללכת ממנו מיד, הלוך ונסוע יומם ולילה, "האי עלמא דאזלינן מיניה לבי הילולא דמיא" דומה הוא לחתונה. לא חתונה שאתה יושב בשולחן והמלצר מביא לך. אלא חתונה כזו שיש שולחן מרכזי, או צלחת מרכזית. אם תהיה מדי עדין תישאר רעב בלא אוכל. כך העולם הזה שבאנו אליו לפרוזדור כדי להתכונן לטרקלין, לרכוש כאן חבילות שאי אפשר לרכוש אותם למעלה, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, "לבי הילולא דמיא" העולם הזה הוא כמו החתונה הזו, "חטוף ואכול חטוף ושתי" מה שלא תחטוף לא יהיה לך. מה שתישן או תדחה לאחר זמן, אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. אל תעשה מדי הרבה תכניות, תחטוף! והבחור הזה מדבר אל עצמו בקול גדול ונורא, יענקל יענקל, כאף אריין (תחטוף), נאך אתוס' (עוד תוס' לא משנה היכן ובאיזה ענין), נאך ארשב"א, נאך אקצוית, שהרי לבי הלולא דמיא. וכך עמד ר' יעקב גלינסקי הצעיר ונשמתו שתתה את הדיבורים הנוראים האלו שהצמיחו לנו אחר כך את הסטייפלר זצוק"ל, וכשסיים הלך הצעיר לאותו משפיע ואמר שעבר לו כבר המשבר והוא חוזר מיד לישיבתו. והעיד על עצמו שמאז לא ידע משברים, רק היה נזכר, חטוף, כאף אריין, ומיד היה מתאזר עוז וחדוה לעבודת הקדש.

יתן השי"ת שנזכה לנצל את ימינו בזה הפרוזדור. נזכור שאנחנו כאן לא לתמיד, ולא מובטח לנו כמה נהיה כאן, ובזמן שאנחנו כאן חבל להשקיע כאן, זו השקעה חולפת, עדיף להשקיע למעלה. ובזה ניכנס בס"ד לטרקלין בבוא הזמן, ובינתיים נזכה לשנה טובה ומתוקה.

לאחרונה התעורר הדיון האם גם בזמננו חל האיסור לאכול אשת איש - נסיונות פעילים

כרגע אין לי זמן לכתוב... בע"ה כשאגמור...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות