יש לי ככ הרבה דברים שאני רוצה לפרוק. להוציא על מישהו.. ואין למי. אין לי חברות. בכלל. כאילו. יש כמה. אבל קצת ושאני בקושי איתן. רוב הזמן אני לבד. בדיכאון.
פעם היו לי הרבה חברות. היום אני לבד.
את המשפחה של אני לא רוצה. למה? לא יודעת. אני אוהבת אותם. אבל לא רוצה אותם.
הסניף? גם שם אין לי מקום. לאף אחד שם לא אכפת ממה שאני אומרת. ואני גם כבר לא מדריכה אז בכלל. וגם כשהייתי מדריכה חניכות שלי בכלל לא אהבו אותי.
אני לא בעניינים בלימודים. לא נכנסת לשיעורים ובטח שלא מסכמת. אין לי מושג מה קורה בחומר.
אז שמישהו פה יסביר לי מאיפה אני אמורה למצוא את הכוחות להילחם בדיכאון ולחזור לחיות נורמאלי?? כשאין לי כלום להילחם בשבילו? הכח רצון לא מספיק. מבטיחה. כי הוא לא תמיד שם.. הרבה פעמים קל להתייאש וליפול למקומות לא נכונים.
אופ.
הלוואי שהיה מישהו שיכול לעזור לי.
שהיה לי בשביל מה לחיות ולהילחם.
שהיה את מי שיתן לי חיבוק עכשיו, כשכל כך כואב וקשה.
שהיה מישהו שישמע את הסיפור מההתחלה עד הסוף. עם כל מה שהרגשתי ועשיתי ונשברתי.
שהיה מישהו שיבין ולא יברח ממני.
מישהו שיבין שכשאני שותקת זה לא כי אין לי מה להגיד או כי אני לא רוצה להגיד, אלא כי אני צריכה שיעזרו לי להגיד.
וכן, פעם היתה לי חברה כזאת. היא עדיין פה, אבל זה כל כך פוגע בה שזה לא שווה את זה.
אופ.
ושתדעו לכם שאני בוכה עכשיו.
ושאין לי מושג למה אני כותבת את זה כאן. שנים לא הייתי בפורומים.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם