מתלבטת אם להתחרט.
רציתי מאד לחזור הביתה
אבל לא נראה שרצו שאני אחזור.
אבל הם כן רצו. זה סתם אני.
עצבים.
אחרי חמש ימים מחוץ לבית שלא אכלתי בהם כלום ולא ישנתי בהם הקושי.
אני גמורה מתה.
החדר הפוך.
אין אוכל חם של בית.
אמא לא פה.
אבא לא פה.
אחותי קרציה.
אני מתגעגעת לנעם ומדברת איתה מאז שהגעתי.
ולעזאזל שתחזור כבר.
עברו רק שלושה חודשים, נשארו עוד שלושה.
היא מתוקה כל כך.
מדהים כמה המרחק גורם להעריך יותר את הבנאדם.(אולי עצוב?)
אין פה את האווירה שחיכיתי לה.
אבא אמר ששמרו לי.
וממש רציתי. אבל לא.
הקטנים רצו אז כמובן שיקבלו.
אוף אני רוצה אוכל.
היום הפעם הראשונה שאכלתי אוכל מחמישי.
בגט עם גבינה.
אוכל של פועלים.
אני רוצה אוכל של בית.
מעניין שלשתינו הייתה את אותה הרגשה כשהגענו.
אוף
אוף
אוף.
אני שוקעת בזה שוב ואוי ואבוי.
אולי הכל נובע מהעייפות.
ומחר יום כיפור.
לעזאזל אין לי כח בנעל.
יום ארוך עומד להיות.
הגוף שלי על סף קריסה.
במשך שבוע הלכתי לישון כל יום אחרי שלוש.
היום לוידעת מתי נישן ונקום לסליחות בבוקר.
וכל היום צריך לבשל.
אני עומדת לקרוס.
אני רואה את זה.
הולכים להיות שבועיים קשים.
ואחריהם עוד יותר.
איך אני אשרוד את השגרה הזו, איך.
שיגרה עושה לי רע.
היה לי משבר שישית, וכנראה שזה היה מפורסם😐
כמה חבל.
וכולם כל היום רק מרכלים.
אני יכולה למות מזה.
(כולם הכוונה אלי ולדמויות שבי)
די.
אני בורחת