הילדים תקועים בבית ילדים וככה אתה יכול לשכוח לחלוטין מהאחיין הנדבק שלך.
בקיבוץ שלי יהיה גם בית אחיות, יהיה אפשר לשים שם אחיות גדולות ואולי לבקר אותם פעם ב...
הילדים תקועים בבית ילדים וככה אתה יכול לשכוח לחלוטין מהאחיין הנדבק שלך.
בקיבוץ שלי יהיה גם בית אחיות, יהיה אפשר לשים שם אחיות גדולות ואולי לבקר אותם פעם ב...
Solomonאחרונה
פוסעתצריך להקים איזה מקום בארץ גזירה ושם ישימו אחיינים עד שהם יהיו בערך בני 8 (ואז הם כבר לא נדבקים), ואחיות גדולות מהרגע שהן עוברות לגור קרוב.
אני ממש לא נדבקת ואני אחות גדולה, אחים שלי נדבקים אלי, לפעמים הייתי שמחה לנעול אותם במחסן
לא נותנת לי לצאת מהבית!!!!
אני באה לצאת היא נזכרת שהיא רוצה שק קמח
ואז היא נדבקת לי לדב ולא מוכנה לזוז
ואז אמא יוצאת עם משפט חסר תקנה: "היא אוהבת אותך!"
איזה אוהבת??? אם היא אוהבת אז שתבין שאם אני לא אצא עכשיו אני אאחר ותרד ממני כבר!!!!!!
אבל לפעמים היא חמודה, בעיקר כשהיא ישנה,
לפעמים אני לא מבינה למה שמונה שנים התפללתי לאחות....
כאילו מה, בגלל שהוא אוהב אותי אז אני צריך כל היום לשחק אתו ולשמור עליו ולהביא אותו מהגן??? אם את רוצה עזרה סבבה, אבל אם זה רק בגלל שהוא אוהב אותי אז עדיף שלא יאהב אותי ויתן לי שקט. באמת אבל באמת לא מעניין אותי בכהוא זה שהוא אוהב אותי.
וזה כולל אחים, אחיינים, ואת הילדים של האברכים...
במבט לאחור, אולי היו כמה פעמים שהיו צריכים לנעול אותי באיזה מחסן...
והן יושבות להן בסטלה וקוראות עיתון,
ורק לך תביא ת'ילד מהגן, תקח אתו לפה, לשם, אתה הולך לתפילה? אחלה! קח ת'ילד!
הילד בוכה? לא מעניין אותי, אני קוראת, תרגיע אותו אתה...
"אבל למה אני צריכה לשמור על הילדים שלך כל הזמן?"
"נ' -אני שמרתי עלייך כל החיים. עכשיו תורך"
"אבל אני בכלל לא רציתי שתשמרי עלי כשהייתי קטנה."
א. היא קטנה ממני בשמונה שנים
ב. אני בעז"ה אתחתן לפניה
ג. במקסימום היא תשמור לי על הילדים
את רק השורה שבאמצע.
זה אחותך השורות האחרות
שכתבת שהיא אומרת: נ-....
את- עד מתי אחיינים???????? למה אמ? למה כל כך הרבה אחים??? ולמה כולם בנים???איפה האחות שלא רציתי עד עכשיו כשאני צריכה מישהי להזדהות איתה ושתנחם אותי?????
פוסעתהבית ילדים זה סוג של סניף
כשיש הרבה אחים, זה לא כיף כשיש הרבה אחיות או כשההרבה אחים נדבקים לך לעורק הראשי
פפפפפפפפפפפפ![]()
ננה בננה!!!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)