בישיבה החבר'ה - ולא הצוות מעיפים מתוכם את כל החפיפניקים וה"לא-דוסים".
וזה לא תמיד היה ככה - זה דרש הרבה מאוד עבודה פנימית בשנתיים וחודשיים של קיום הישיבה.
עיקר העבודה היתה ליצור גאוות יחידה לחבר'ה הטובים - אלא שבאמת רוצים את ה' - כדי שלא ירגישו שהם תמיד הדחויים והמוזרים.
התאחדנו - בשנה הראשונה בתוך עצמנו ואחר-כך גם בשיעורים (=שכבות גיל) הצעירים החדשים - את כולם סביב הרעיון שאנחנו אלה שהולכים בדרך הנכונה ולא הם. יצרנו קבוצות נגדיות וחזקות נגד הדברים האחרים - הדברים ולא האנשים.
יצרנו גם תחושה של שמחה ולכתחילה - כי הרבה פעמים ה"דוסים" עושים את זה כי צריך וכי זה חשוב - אבל בלי מספיק שמחה פנימית והתלהבות (לפחות לא כלפי חוץ - כלפי חוץ הם נראים מסכנים ומשועממים), והתוצאה היא שסתם נער מהשורה לא רוצה להצטרף לזה כי הרבה יותר נחמד וכיף להיות "לא-דוס".
אחרי שהתחזקנו בתוך עצמנו כדורשי ה' לכתחילה ולא בשקט לבד, אז רוב החבר'ה פשוט הצטרפו אלינו - כי הם הרגישו שזה באמת מה שנכון וזה אפילו יכול להיות שמח - לא כמו שהם חשבו.
והם גם גילו שזאת שמחה אמיתית - לא כמו השמחה והכיף של החול שהם חולפים ולא משמעותיים.
ואז, ברגע שהרוב היו איתנו, אותם בודדים שלא - פשוט עפו מהישיבה - על-פי רוב מרצונם.
סייע מאוד לכל המהלך העובדה שצוות הישיבה היה איתנו ומאחורינו - גם אם לא באופן רשמי, אלה היו שאיפותיו בסופו של דבר.
זה יכול לקרות בכל מוסד נורמלי - פשוט הולכים לצוות, ואומרים להם דוגרי - איך אתם רוצים שהישיבה הזאת (לצורך העניין) תיראה - מקום של חפיפיניקים או מקום של אנשי דורשי ה'.
כמעט בכל מקום יאמרו מיד את האפשרות השנייה, ומקום שלא אין לך מה לחפש שם.
*חשוב מאוד לא לבוא לצוות בקטע של סוג של תקיפה - "מה אתם רוצים שיקרה", אלא מתוך רצון לבנות ולשנות, ומתוך ידיעה שיש לכם אינטרסים משותפים.
מקווה שעזרתי...
אבל זה לא קשוור.. כל מי שדווס הוא ממש לא מוזר. 
