בתור אחד שהקים סניף
והיה ב4 צוותי הדרכה
על תקופה של כ4 שנים
(המדריך הקשיש ביותר ב"אריאל" הידד!)

חניכים בעיקר בגילאים הקטנים אבל אפילו הגדולים
לא באמת מודעים לעומק ומידת ההשקעה
של המדריך/ה בהם. והרבה פעמים הם מתייחסים בזילזול
או בחוסר כבוד וכפיות טובה למדריכ/ה בגלל זה.
בעומק נפשם- הם באמת ממש מעריכים ומוקירים.אבל הם לא תמיד יודעים לתת לזה ביטוי נכון.
די מזכיר ילדים.

כיום החניכים שלי מדריכים בעצמם,
ורק עכשיו הם מתחילים ללמוד ולהבין באמת.
כמה כוחות, אנרגיות וכו' השקעתי בהם.
(ובעיקר בהורים שלהם)

ומדהימים.

 

אחד כתב לי לפני ראש השנה שאני אחלה מדריכה.

אחד קנה לי מגנום ושאל למה אני לא יכולה להישאר שנה שלישית.

 

אני מרגישה כאילוו מהבנים אני מחפשת את הרגעים האלה בפינצטה, ואצל הבנות אני לא מחפשת כי ברור לי שזה קיים.

לפעמים יותר נקצים החניכים...
למה ככה? ולמה ככה?
ולמה בפעולה עשו X ולא y
ב"ה שבתקופתי זה היה לפני עידן הווטספ
רק זה היה חסר לי...

אז לא להדריך. חראם על מריבות עם כל העולם ושכנו

מ-מ-ש (!) לא אמרתי.

באופן כללי אני יודעת שהשבט אהב תמדריכות שלנו מאד, אבל גם שיגעו להן תשכל… (באחת השנים המדריכה ברחה ולא הסכימה לחזור להדריך אותנו)
אני ספציפית לא אהבתי ככ תמדריכות, לפחות תאחרונה ממש לא

כשאתה אוהב מישהו באמת, הוא יאהב אותך בחזרה.

ואת יודעת לאהוב. ואת אוהבת אותם ואכפת לך מהם באמת.