אז אין לי פלאפון. כי אני לא צריכה אותו.
יופי! אני אמשיך לא לדעת. יותר טוב.
ורק כי כולם התחרפנו ממני אז ביקשתי אותו בחזרה.
וסתם יצאתי דפוקה
יש אנשים שיכולים להיות שבועיים בלי הפלא' וזה לא יפריע לאף אחד. מה כולם מתעצבנים על זה שיום אחד לא היה לי? וזה אפילו לא באשמתי.
הורים זה דבר דפוק.בעיקר אלו שלי. ואני שונאת אותם. מישהו יודע לאן אפשר לברוח?
עם האיומים שלהם.
"את לא תצאי למסע"
"אני אקח לך את הפלאפון."
"אני אקח לך את החליל."
ואין לי אפילו זכות להתלונן. למה? רק כי לפני יותר משנה הבנתי שפנימיה זה לא מה שישנה לי את החיים.
וחוץמזה חמישי בכל מקרה היה חופש. גם אם הייתי בפנימיה. הם סתם שני מטומטמים
זה לא. ונמאס לי 
אני חושבת שד* ישמח אם תעברי לגור אצלנו, לא ראית איך הוא בכה כשהלכת!
חוצמיזה, יש כמה ערסים בגינה שלא יהיה להם אכפת אם תצטרפי אליהם.
את יכולה למצוא איזו מאפיה נחמדה אצלנו, לא חסר....
יש גם את הסניף
המחסן שלנו (אם כי הוא שייך לאחותי הקטנה. ראי ערך 'אני רוצה להיות קיבוצניק')
נו, עכשיו סוכות לא חסר לאן לברוח....
סתם, אבל באמת, אל תדאגי,
עוד שנתיים שלוש את כבר יכולה לעשות מה שבא לך והם לא יציקו לך יותר.
תנשכי שפתיים תתאפקי, זה יעבור.
ואת גם יכולה לנסות לדבר איתם באמת, שתבינו אחד את השני.
אין עליו.
וכן. הערסים בגינה זה אחלה אופציה. אני רק צריכה להבין איך אני מחברת בטריה לאופניים.
מאפיות? כאלה עם הלחם? וכן... אני יודעת שזה לא מציחק.
הסניף- חחח את חושבת שלא חשבתי על זה? רק צריך להבין איך לכוון שם את השעון שבת (;
חחח יופי שעכשיו סוכות. ההורים שלי גם נמצאים בסוכה. לא יודעת אם שמת לב.
די.
באמת שמה שאני צריכה עכשיו זה שמישהו יהרוג אותי
זה יהיה הכי טוב שיש
אני רק צריכה למצוא דרך שזה בטוח לא יכאב
ומישהו שיסכים לעשות את זה. למרות שבטוח אפשר למצוא איך.
עוד שנתיים-שלוש?
ומה אני אעשה בינתיים? נמאס לייי. את אפילו לא מבינה באיזה רמות של טירוף זה.
זה לא יעבור! תפסיקו לשקר!
לדבר איתם?חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אם את תמותי ע"י עצמך או על ידי מישהו שיעשה את זה לפי בקשתך אני לא אסלח לך עד יומי האחרון!!!!!!!
אני רוצה הרבה דברים וכלום מהם לא קורה.
אז גם זה...אני רוצה מאוד. אבל זה לא יקרה.
את לא הקשבת בשיעורי ערבית
הכיתה הייתה חמימה ונעימה וספר ערבית כזה עבה...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
