אתה מתעורר. מתהפך לצד השני ומנסה להילחם בעפעפיים שלא ייעצמו לך שוב, שלא תירדם שוב, כי אתה צריך לקום ללימודים. אתה מסתכל בשעון, כבר שבע וחמישה. אתה קם בכבדות מהמיטה, מדשדש בנעלי בית לשירותים כמו איזו גיברת מבוגרת ונאנח. אתה מתארגן בעצלתיים, הופך את התיק המבולגן שלך על השולחן המבולגן שלך ומכניס רק את הדברים שתצטרך: עט, עוד עט למקרה שההוא יפסיק לעבוד, עיפרון למקרה ששני העטים לא יעבדו, קצת כסף בשביל אוכל כי למי יש זמן להכין על הבוקר, שני ספרים – את הספר שאתה לוקח אתך לכל מקום ועוד אחד לקרוא כשישעמם, טישו כי אתה מצונן, את הכפפות החתוכות ששגיב קנה לך בחורף שעבר ואיבדת וקנית חדשות ואז מצאת אותן בחזרה, את המפוחית מעץ ואת שני היומנים שלך. אתה מתלבט אם לקחת גם מטריה ומחליט שלא, זה סתם לא נוח, ובכל מקרה אין לך בכלל מטריה. אתה צועק "אני יוצא" לאבא ואימא שלא ישמעו אותך כי הם עוד ישנים, ויוצא מהבית. קר בחוץ. אתה מחבק את עצמך מבעד למעיל, זה מרגיש כאילו מישהו מחבק אותך. אתה חושב שזה היה נחמד אילו מישהו באמת היה מחבק אותך, והמחשבה הזו גוררת עוד מחשבות על איך זה שאתה עד כדי כך בודד, שאתה מתחיל לדמיין חיבוקים דרך המעיל, ולמה אתה כזה בודד וזה לא הוגן כי לכל האנשים שאתה מכיר יש חברים, ואתה שוכח שגם לך יש חברים, אולי קצת פחות מלכולם, אולי לא כאלה שיחבקו אותך על הבוקר – פשוט כי פיזית הם לא נמצאים שם, אתה שוכח שיש לך את שגיב שמחבק אותך כשאתם נפגשים, אתה שוכח הכל והבוקר שלך מתחיל ככה, ולבד לך ועצוב לך וקר לך. ככה אתה מגיע ללימודים, דוקרני ועצבני ולא מדבר עם אף אחד, למרות שמנסים לדבר אתך, שואלים על השיעור האחרון ועל המורה ההוא, ואתה מהנהן בעצבנות ומתיישב בכיסא הקבוע שלך שנמצא כמובן בקצה הכיתה, מוציא את הספר שהבאת ומזדעף כשאתה קולט שכבר קראת אותו והוא שיעמם אותך. אתה מכניס את הספר לתיק בזעף ומוציא את אחד היומנים – האחד שאתה כותב בו כשאתה עצבני, קורא כמה עמודים שמספרים לך כמה אתה מטומטם וכמה הגיוני זה שאין לך אף חבר אחד והחבר היחיד שלך הוא שגיב שגם לו יש מלא בעיות ולכן הוא התחבר אתך כי אף אחד אחר לא הסכים להיות אתו, ואתה שוכח שביומן השני כתבת איזה אדם טוב אתה שלא מתייחס לפגמים חיצוניים בחברים שאתה בוחר וכמה אתה אוהב את שגיב ומעריך אותו ואיך טוב לכם יחד. אתה ממשיך להיות עצבני לאורך כל היום, גם כשנגמרים הלימודים ואתה חוזר הביתה, ויורד גשם שמטשטש לך את הראיה ואתה ממשיך לחבק את עצמך דרך המעיל ולרחם על עצמך.
כשאתה עולה חזרה הביתה אף אחד לא בבית כי ההורים בעבודה ושירי בפנימייה, ואתה מרגיש לבד עוד יותר. אתה מחמם לעצמך אוכל מהמקרר, אוכל ארוחה כפולה כי בבוקר בסוף לא אכלת כלום, ואז אתה נוחת על המיטה ובוכה.
ואז שגיב מתקשר ושואל מה שלומך, והקול שלו כל כך רך ונעים ומזמין ואתה מתייפח לו בטלפון ואומר לו שקר לך ושגיב שותק שם ונותן לך לבכות. וכשאתה גומר לבכות ונשארות רק יפחות קטנות וחנוקות הוא אומר לך "אני מתגעגע אליך," ורק המשפט הקצר הזה גורם לך לבכות שוב עוד יותר, ושגיב נותן לך. כשאתה גומר לבכות, הפעם לגמרי, אתה מספר לו איזה יום דפוק היה לך ושאתה מצונן וחיממת אוכל מהמקרר ואתה רוצה שמישהו יהיה שם אתך, אפילו שירי למרות שהיא אחות גדולה די מעצבנת. ואז שגיב שואל אם הוא יכול לקפוץ אליך, הוא רק צריך איזה ספר ביולוגיה כי יש לו מבחן, ואתה אומר "כן, כן!" בהתרגשות ומתחיל לסדר את הבית כדי שכששגיב יבוא הוא לא יראה את הבלגן שלך, למרות שבמחשבה שניה שגיב ראה אצלך בלגן מבולגן הרבה יותר. אבל אתה מסדר בכל מקרה כי צריך. וכבר מרוח לך חיוך על הפרצוף, ואתה שוכח את כל המחשבות הנוראיות שחשבת על שגיב ועל עצמך חצי יום. אתה מדליק חימום ומוזיקה ומטאטא מתחת לשולחן כי פיצחת שם אתמול בלילה גרעינים כשראית סרט עם אבא וטוב לך ואתה לגמרי לא זוכר שבכלל היית עצבני בבוקר.
כששגיב מגיע הוא מחבק אותך חזק ואתה מחבק אותו חזק ואתם מתחבקים ואתה נעטף בחיבוק לגמרי וזה שונה בתכלית מהחיבוק שחיבקת את עצמך בבוקר כשהיה לך קר, כי עכשיו מישהו באמת מחבק אותך וזה לא דרך המעיל וחם לך ונעים וזה מישהו שאתה אוהב ועד כמה שאתה יודע גם הוא אוהב אותך. וטוב לך. אתם מתיישבים על המיטה שלך ומדברים על כלום וצורחים שירים. שגיב מזייף ואתה מתקן אותו ואתה מוציא את הגיטרה ומאלתר קצת ואתם מחייכים. ואז אתה אומר לשגיב תודה שהוא בא ונותן לו את הספר שהוא צריך והוא הולך הביתה.
אחר כך בלילה אתה חושב על זה, איך זה שהיה לך קר כל כך בפנים והיית לבד ואיך זה ששגיב תמיד מצליח להוציא אותך מהלבד המעיק הזה. ואתה חושב כמה טוב שיש לך את שגיב והלוואי שגם הוא מרגיש ככה כלפיך. ואתה מחליט שגם אתה צריך להיות שגיב כזה, שמחמם את הלב של חבר שלו כשהוא לבד ומחבק אותו. ופתאום הטלפון שלך מצלצל וזה שגיב והוא לוחש לך שכואב לו והוא לבד ואתה לוחש לו בחזרה שהוא לא לבד כי אתה אתו גם כשזה לא פיזי. ואתה נזכר שככה זה כל לילה, כי לילה זה הזמן ששגיב מרגיש לבד, ואתה נזכר שתמיד אתה אתו בזמן הזה.
אחר כך אתה נרדם עם חיוך. גם לך יש חבר. גם לך יש מישהו שמחבק אותך ואוהב אותך. וגם אתה טוב כמו המישהו הזה.
גם אתה טוב.
