אני פשוט אשתוק ואתן לזה למלא (למלאת?) אותי

באמת שצימררת. 

תודה

היא הולכת אבודה ברחובות הצפופים, מחפשת פרצוף מוכר
רק לרגע היא עזבה את ידה של אמא כדי לראות מקרוב את הבובה הלבנה, זאת שזרוקה ליד הפח הגדול, וכבר היא נעלמה
מותר לבכות. גם אם היא כבר ילדה גדולה. ככה יהונתן תמיד אומר לה
כמה היא רוצה חיבוק שלו עכשיו. היא כובשת יפחה
הוא בצבא, אבל הבטיח שכשיחזור לשבת יביא לה את השמלה ההיא שעושה אותה כמו מלאך. ככה הוא אומר
יהונתן הוא כל עולמה. האח הגדול שלה
הם רק שניים - אבא, אמא, יהונתן והיא, תחיה.
פעם היה גם את דוד, אבל המחלה העבירה אותו לצד שלה
לפני שהוא הלך בפעם האחרונה הוא הביא לה את הדובי הגדול שאין לילה שהיא עוברת בלעדיו.
'זה בשביל שתחיי' הוא לחש לה
והיא חיה. הוא זה שעזב ראשון
כשדוד הלך, הסנדוויץ, הדבק של המשפחה, יהונתן החזיק את אבא ואמא בשיניים
כשהיא התעוררה באמצע הלילה מסיוטים הוא היה קם ומחבק עד שנרדמה
כשלאמא לא היה כח (או רצון) לקום בבוקר, יהונתן היה דואג לה לאוכל ולוקח אותה לבית הספר.
בסוף הם חזרו לעצמם
ככה תחיה חושבת.

אחרי שהיא קצת נרגעת היא רואה שאמא עומדת בדיוק מאחוריה, לא הלכה לשום מקום
אבל היא חוזרת ומחזיקה לה את היד. ליתר ביטחון

הדפיקות הגיעו בערך שעה אחרי שהם חזרו
היא שמעה את הצרחה של אמא, את המבט הקפוא של אבא שלא צריך היה לראות כדי לדעת שהוא שם
כשהם ראו אותה יורדת מהחדר מישהי באה וחיבקה אותה
היו לה את אותם המדים כמו של יהונתן
- - - -
כשהגיעו החפצים שלו הם הביאו גם שקית קטנה
בתוכה נחה מקופלת שמלה לבנה.
תחיה שילחה מבט לאמא ורצה לחדר, להסתכל בלי שכולם רואים
זאת הייתה המידה שלה.

היא לא הורידה את השמלה כל השבעה.
יהונתן הצטרף לתמונה הגדולה של דוד והיא מרחפת עם השמלה הלבנה
כולם הלכו, השאירו אותה עם אבא ואמא שבורים
זה בסדר, היא חושבת בעודה מסתובבת עם השמלה ומחבקת את הדובי, זה מגיע לה.
שלפחות מישהי אחת תחיה

זה כואב
את פשוט מדהימה.

אבאלה מה עשית לי עכשיו..

נגעת לי עמוק בלב.
ואוו. אמאלה. זה כואב. כואב. כואב.
את גדושה בכשרון עצום!! אלופה!!

את מדהימה

וואוו |חסר מילים|

'עלמה, קומי'
היא פוקחת את העיניים ורואה את אבא מעליה, חצי מלטף את שיערה חצי מסדר את החדר
לא, בעצם זה לא אבא. זאת דודה רחל שהגיעה לדאוג להם עד שהכל יסתדר. למה הם כל כך דומים לעזאזל?
היא עוצמת את עיניה בחוזקה ומתהפכת לצד שני כשכל אירועי החודש האחרון מציפים אותה, שוב
אבא לא יעיר אותה בבוקר יותר
אבא כבר לא ילטף את השיער ביד אחת וידאג לכל שאר העולם ביד השניה
אבא לא יכעס עליה יותר כשהיא תגיע מאוחר בלילה מחברים
אבא כבר לא.
עלמה, זה לא הזמן עכשיו. צריך לקום, לדאוג לקטנים לאוכל ולנסות להקים את אמא מהמיטה
אתמול זה הצליח לה, במשך שלוש שעות לרגע היתה להם שוב אמא. אבל זה נגמר אחרי שלוש שעות
תאונת הדרכים לקחה לה לא רק את אבא, הנשמה של אמא נראה שנמחצה איפשהו מתחת לגלגלים.
היא נאנחת וקמה. רחל הספיקה לבינתיים להעיר את יעל ובניה ולהכניס אותם למקלחת ועכשיו אין שירותים פנויים. וכל מה שהיא רוצה זה רק לצרוח
אבל אמא לקחה לה את הזכות הזאת והשאירה לה את ברירת המחדל של לחיות במקומה
הן אף פעם לא הסתדרו אבל תמיד היה את אבא שיגשר בינהן. לא שהיא לא רבה גם אם אבא, אבל איתו הכל היה יותר קל

פעם, אחרי מריבה גדולה שנגמרה בבכי ובטריקת דלתות, הוא דחף לה שוקולד מתחת לדלת (ניסה לתחוב, בסוף פחת לשניה את הדלת, הניח וטרק אותה שוב כדי לא להרוס את אפקט הריב)
ועל זה היא כלכך אהבה אותו
אסור לה להתפרק. יעל ובניה ראו בה אמא ואבאנוהיא לא יכולה לנטוש אותם. איתן לא מדבר איתה מאז התאונה, הוא לא מדבר עם אף אחד, אבל היא צריכה להראות לו שהיא עדיין פה. עדיין חיה
- - - - - -
השעון מעורר מקפיץ אותה. היום מתחיל
לקום
להעיר את יעל ובניה
להתארגן
לבדוק שהם באמת קמו
לסדר את הבלאגן מאתמול
להעיף אותם מהמיטות בכח
סנדוויצ'ים
תיקים על הגב והופ הופ החוצה
להעיר את איתן
לאהוב
שוב לסדר
לדאוג
לתמוך
לקרוס.

עברה שנה וכל מה שנשאר זה לבכות
אבל על-מה?