לך
שכל הזמן שואלת אם אני פנויה,
מסקרנות.
את לא מבינה שאני כבר לא רוצה לשתף אותך?!
די!
אם אני יוצאת עכשיו או לא זה אישי,
שלי.
אם אני ארצה לספר לך אני אספר.
מבטיחה.
ואת יודעת את זה!
אז למה כל יום לשאול מחדש?
זה יותר קשה לי מזה שבחורים מסיימים קשר.
זה להפגיש אותי כל יום אם מה שאני רוצה להתמודד איתו לבד!
לבד!
או לפחות לא איתך...
וגם אם כן, מה זה משנה לך?
מה יוסיף לך לחיים שאת יודעת אם אני יוצאת או לא?
כדי שיהיה לך עוד מה לרכל עלי עם בנות אחרות?
פעם הגדרתי אותך כחברה טובה שלי.
היום כבר לא.
חבל לי שהחברות שלנו נגמרת כי את לא נותנת לי את המקום שלי.
אני לא אפתח את הנושא אלא אם זה יבוא מצידך.
אפקח עיניים לראות מה את מנסה להגיד מעבר למיליפ
וזהו.
אני מבקשת ממך שתפסיקי.
שתפסיקי לשאול.
שתפסיקי לשאול מה אני עושה היום כדי לנסות לנחש אם אני יוצאת
פשוט תרפי....
לך,
שאני כל כך רוצה לבשר בשורות טובות כשיהיו,
או לשתף אותך בפגישה קשה שהייתה לי
או דווקא בדברים הטובים והמצחיקים שהיו.
אבל את בעצמך סגרת הכל.
ויהיה מאד קשה לפתוח חזרה...
(נכתב בכאב גדול על מספר חברות שלי.. רק שיהיה לתשומת ליבכם אם התעיינות היא כנה או בשביל לספק את הסקרנות ..)



